בדרך הביתה מהחזית עוברים אצל ההורים ששלחו ילד בן 19 לצבא לפני 27 שנים ועד היום הוא עדיין לא השתחרר. כמו כל האזרחים במדינה הזו הם חיים כבר שנים את השגרה כשמפעם לפעם סף החרדה עולה והדאגות מתגברות, לרוב הם שומרים את זה לעצמם כי למה להדאיג עוד וליצור מתח, אבל האמת שמגיע להם מידי פעם לראות את זיו פניי ולי מגיע לשמוע הערות חשובות שאפשר לקבל רק מההורים. מה הסיפור של התלתלים? מתי אתה מסתפר? להכין לך עוד מהקוסקוס שאתה ממילא לא אוכל? אולי תיקח איתך לפלוגה או לחטיבה? תאכל משהו? אתה לא נראה טוב.
עשרים וארבע שעות, אולי פחות.
תישאר זמין.
אחר כך ביקור שהיה מתוכנן להיות קצר אצל חברה שאיבדה את אחיה לפני חודש בקרב הגבורה בדרום. המטרה הייתה להשתתף בצערה ולהמשיך, אבל מסתבר שהזמן לא מרפא ומעשר הדקות המתוכננות זה הפך לשעה וחצי.
עשרים וארבע שעות, אולי פחות.
תישאר זמין.
יוצא משם עצוב אבל חזק, מפעיל במערכת שירים מחזקים, רק מחזקים. לא רוצה לשמוע דברים מחלישים, לא דיבורים רופסים ולא שירים עצובים. מתקשר בדרך לגיסי ומספר לו שהבן שלו עושה חייל אצלנו בגדוד, אני שומר עליו, הוא שומר עליי, ועם ישראל שומר על שנינו ביחד.
עשרים וארבע שעות, אולי פחות.
תישאר זמין.
מגיע למשרד בעבודה, עדיין לא התקלחתי אז קצת לא נעים, אבל תכלס למי נעים עכשיו ?! אומר שלום לכולם מתעדכן בכמה פרטים מכין קפה של משרד, כזה מקומקום חשמלי ולא מפינג'אן ויושב לפגישת עדכונים. לא מתערב יותר מידי, מציע כמה דברים ולוקח על עצמי לטפל בכמה דברים שלא הסתדרו עד עכשיו.
אני יוצא משם מלא הערצה, תותחים שם אצלי בעבודה אחד אחד. שומרים על הביטחון של התושבים שלנו ובתוך המצב הנוראי והבלתי אפשרי מצליחים לשמר שגרת חירום שפויה.
שפויה… נסחפתי . נישאר בשגרת חירום.
עשרים וארבע שעות, אולי פחות.
תישאר זמין.
ממשיך לכיוון הבית, הכבישים מלאים בשלטי חיזוק, בדגלים, באחדות, רק חבל שלפני חודש…עצור! רק דברים מחזקים. נכנס הביתה, שלושה ילדים כבר בבית, לוקח להם שלוש שניות, קחו ת'זמן אני אומר להם יש לי
עשרים וארבע שעות, אולי פחות.
ולהישאר זמין.
הם קופצים עליי אחת אחרי השני שתי בנות 11 ובן 15 אחד. וואו איך גדלתן וגדלת ממתי נהייתם כל כך גדולים ?! וכל כך מחבקים …ואחת מהן אפילו קצת בוכה אז אני אומר לה שאני חייל ואל תבכי לי ילדה, כי זה מסתדר לי עם השיר, אבל היא לא מכירה את שלמה…עוד לא מכירה.
בודק את המצב של החבר'ה שעזבתי היום בחזית, הכוננות עולה והמתח מתגבר ואני חייב להספיק מהר כביסה אז מכניס מהר את כל הבגדים למכונת כביסה ביחד עם המדים שעליי, מפעיל לתוכנית קצרה ונכנס להתקלח בתוכנית ארוכה, הנייד בקרבת יד כי יש לי
עשרים וארבע שעות, אולי פחות
עדיין זמין
יוצא נקי ומצוחצח כמו שלא הייתי כבר חודש ופעם ראשונה מסתכל על הבית שמסביבי, הכל כל כך מוכר וכל כך שונה, יש רצפה ותקרה וקירות, יש ספה וכמה ספרים לקרוא ואפילו קצת מרחב בסלון לשים את הרגליים באוויר. אז אחד הילדים מפעיל את מכונת הקפה שכל כך התגעגעתי אליה והיא התגעגעה אליי, כי כולם פה אנשים של תה או של קולה ואין פוקד את המכונה שלי שטוחנת קפה.
עשרים וארבע שעות, אולי פחות.
תישאר זמין
ואז מתרווח בסלון עם קפה ביד אחת ושלושה ילדים שיושבים לידי ורגליים קדימה ואז הם פורצים לבית אחרי שראו את הרכב בחניה, עוד שלושה ילדים שחזרו הביתה קופצים משמחה ואנחנו מתחבקים והם מתקבצים לשמוע את הסיפורים שלי ואני את הסיפורים שלהם. אני מספר להם על השמש שזורחת בין עזה לרפיח ועל הירח המלבין על פסגת הר חרמון והם מספרים על עם ישראל שחי והוא גם ממש לא מפחד מדרך ארוכה.
עשרים וארבע שעות, אולי פחות.
תישאר זמין
וסוף סוף היא חוזרת מהעבודה, כמה התגעגעתי.
נכנסת עם הרבה שקיות של אוכל שהיא קנתה ומיד מתחילה לפרוס את האוכל. ואני שבטוח שזה לכבודי שואל אם אפשר רגע לחכות עם זה? אולי קודם חיבוק?
לא! יש לי סיום מסכת על הראש, יצא טוב שהגעת בדיוק עכשיו
בטח היית מחכה לי גם אם הייתי מגיע מחר.
מה? לא?
עזבי, אל תעני.
לכמה זמן הגעת? היא שואלת וכל הילדים במקהלה:
לעשרים וארבע שעות, אולי פחות
הוא צריך להיות זמין.
ואני זמין
מתחיל אצלנו ירי, והמצב מתוח
אני שולח הודעה לבוא?
אל תבוא ואל תפריע, הם עונים, נקרא לך כשנצטרך, לא נזוז בלעדיך.
לא יתחילו בלעדיי אני מרגיע אותה.
כי באמת דאגתי, היא עונה. תגיד, מיגרת כבר את הטרור שהגעת הביתה ?
מוטטת את שלטון החמאס? חיסלת את החוטים בתימן ?
זה חותים… בת'… אני עונה קצת נבוך
באמת זאת התשובה שלך ?!
יש לי רק עשרים שעות, אולי פחות
ואני נשאר זמין.
