מבצע השחרור של החיילת אורי מגידיש מידי חמאס נועד להישמר בסוד. במערכת הביטחון קיוו לא לחשוף אותו כדי להרוויח ערפל מודיעיני ומרחב תמרון מבצעי, אבל הבשורה החלה להתפשט, ולפיכך הוחלט לפרסם אותו רשמית ולהרוויח את היתרון התודעתי והמורלי. זו הייתה נקודת מפנה. לראשונה אחרי המכה של שבעה באוקטובר, שוב חזרו לסדר היום מילים שכמעט נשכחו ברוב תיאורי המחדל והזוועות: יוזמה, תעוזה, תחבולה. מהצד שלנו.
את הסתירה בין העמידה האמריקנית הנחרצת לצידנו, ובין הלחץ המשרת את הצד השני, מיישבים בירושלים בלחץ הפנימי על ביידן. גם אצלו יש אילוצים פוליטיים. הוא בהחלט פועל כדי שישראל תנצח במלחמה, אך גם רוצה לנצח בבחירות שם בשנה הבאה. נשיא ארה"ב התייצב לצידנו על מלא, אבל מנסה למזער את הנזק האגבי בשוליים הפרוגרסיביים של מפלגתו. ולכן, לצד תמיכה בהמשך הלחימה, הזרמת חימושים, סיוע צבאי ואיום צבאי משכנע מול איראן וחיזבאללה, ביידן לא מרפה מדרישת האספקה ההומניטרית ומאזכור הדין הבינלאומי. תזמון הגעת מזכיר המדינה בלינקן היום לישראל הוא אולי גם מסר אמריקני מול נאום נסראללה המתוכנן, אבל נועד גם להגביר את הלחץ בעניין הסיוע לעזה.
חזיון המשאיות הנכנסות עם מזון ותרופות במעבר רפיח מקומם כל ישראלי שזוכר את 242 החטופים שעדיין מוחזקים ברצועה מבלי שנקבל כל מידע עליהם; ילדים, נשים, זקנים וצעירים. אבל בצה"ל חושבים שמדובר בכמות זניחה של סיוע, וכל זמן שההזרמה היא לדרום הרצועה, היא משרתת בעקיפין גם את המטרה של דחיקת האוכלוסייה דרומה. סוגיית הדלק היא סיפור אחר. בנושא הזה, בינתיים, אין פער בין קבינט המלחמה לקבינט המדיני־ביטחוני. אבל בגזרות אחרות הפער מתרחב: בן־גביר תקף השבוע בפומבי את הממשלה שהוא חבר בה על ההסכמה לכניסת הסיוע ההומניטרי לעזה. שר האוצר סמוטריץ' נאבק בהזרמת הכספים לרשות הפלסטינית. שני אלה, שמבנה ממשלת החירום הרחיק אותם מהמוקד העיקרי של קבלת ההחלטות, מאותתים לנתניהו מה הם גבולות הגזרה שלו. יש מי שמאשים אותם בפוליטיקה בזמן מלחמה, אבל את המאמץ המדיני זה דווקא עשוי לשרת כמשקל נגד. התמרון המדיני שמגבה את התמרון הצבאי מתנהל בין הכנף הימנית של הקואליציה כאן לכנף השמאלית במפלגה הדמוקרטית.
שנה אחרי יום הבחירות, ביום רביעי 1 בנובמבר, נפגשו ראש הממשלה וראש האופוזיציה. איש מהם לא הזכיר את התאריך העגול ואת העובדה שלפני שנה בדיוק הם עדיין ישבו בצדדים ההפוכים של השולחן. זה היה עדכון ביטחוני; על המלחמה, מטרות התמרון, הלחץ המדיני. בניגוד לפגישה ביום הראשון של הלחימה, הפעם לא היה שיח פוליטי בין לפיד לנתניהו. שניהם מבינים שהעניין הזה מוצה. לפיד כבר לא יהיה חלק מקבינט המלחמה, שלפי הדיווחים מהחדר ממשיך לעבוד בתיאום וענייניות. ועדיין, חסר בו קולו של אזרח שיאתגר את תפיסת הגנרלים הדומיננטית בחדר, ויציע עוד מבט מזווית אחרת. ליברמן, שדווקא אתגר את הקונספציה לאורך השנים וגם פרש מהממשלה וממשרד הביטחון ב־2018 בנימוק שנדרשת מלחמה מול חמאס, נותר בחוץ. גם גדעון סער, שבארכיון אפשר למצוא התנגדות עקבית שלו להפסקות האש עוד מ־2014, וקריאה למערכה יזומה מול חיזבאללה ב־2017, לא נמצא בפורום המצומצם. אגב, סער – מי היה מאמין – נועד בארבע עיניים עם נתניהו יותר מפעם אחת מאז תחילת הלחימה. וזה לא כי נתניהו חייב.
בימים כתיקונם גם השורות הללו היו מוקדשות לניתוח השנה הפוליטית מהבחירות. הימין האידאולוגי הוכיח את עצמו רעיונית, אבל נציגיו, מרוב הצהרות על ימין מלא־מלא, כשלו ביצועית באופן מהדהד. הפוליטיקה של אחרי המלחמה תהיה מוכרחה להיות אחרת. בינתיים אפשר רק להיזכר בנאומי המנצחים הגדולים של אותו לילה. איתמר בן־גביר הכריז ש"הגיע הזמן שהילדים שלנו יוכלו ללכת בביטחון ברחוב, הגיע הזמן שחיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל יקבלו גיבוי. הגיע הזמן שנחזור להיות בעלי הבית של המדינה". בצלאל סמוטריץ' הודיע ש"אנחנו נפעל להחזרת הביטחון והמשילות. אנחנו נחזיר את הגאווה הלאומית והכבוד הלאומי. נדאג שאנשים בכל רחבי המדינה יחיו בביטחון, שלא יחששו להסתובב ברחובות. נילחם בכל הכוח בטרור, ונכה באויבינו מבפנים ומבחוץ". וראש הממשלה הנבחר, שעלה אחרון לנאום, סיכם: "העם רוצה ביטחון ועוצמה. הוא לא רוצה חולשה, הוא לא רוצה הרכנת ראש. הוא רוצה להחזיר את הגאווה הלאומית שנלקחה מאיתנו. זה מה שנביא לו, זו הדרך שלנו".
