למילים יש משמעות, תרתי משמע. במובן המילולי, לכל מילה יש משמעות, ובאופן כללי יותר, המילים שבעזרתן אנחנו מתארים את המציאות קובעות את היחס שלנו כלפיה.
אפשר לאפיין חלק גדול מהוויכוחים האידיאולוגיים בין ימין לשמאל כמאבקים על השיח הפוליטי. מי שמצליח למסגר את המילים והמשמעויות שלהן, מנצח במאבק תיאור המציאות. זאת התנתקות או גירוש? זו דמוקרטיה או דיקטטורה? זו חומה, גדר, או גבול? השמאל אומנם יותר מודע ומוכשר במאבק על השפה מאשר הימין, ועדיין, בשגרתנו הפוליטית, זה חלק חשוב מהמשחק.
אבל קורה ומגיע אירוע דרמטי, שאחריו אנחנו מבינים שגם המושגים המוסכמים איבדו אחיזה במציאות. שהאופן הרגיל שבו רובנו – ימין ושמאל – חושב על העולם, כבר לא רלוונטי. משהו סודק לנו את ההכרה, וגורם לנו להבין שהמְשׂגת המציאות שלנו נכשלה, שיש פער גדול מדי בין המושג להוויה, בין התודעה לתופעה.
אני עצמי עברתי טלטלה תודעתית כזו אחרי שבעה באוקטובר. הבנתי שהמילה "טרור", שבה גם אני השתמשתי במשך עשרות שנים לתיאור הארגונים הפלסטיניים וחיזבאללה, איבדה קשר למציאות. כולנו הרי מבינים, בלי צל של ספק, שלו אנשי החמאס שחדרו לישראל מעזה היו יכולים להמשיך בלי הפרעה – המדינה כולה הייתה הופכת ליישובי העוטף. אילו לא היה מי שיעצור אותם, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, כל יהודי ויהודייה, כל ילד וילדה, כל סבא וסבתא, כולנו היינו בארי וכפר־עזה.
זה כבר לא מעשה טרור. זה לא מתיישב עם ההגדרות של טרור. יש כאן קטגוריה אחרת. זה לא דבר שטרור עושה. המציאות הזו דורשת מושגים אחרים. הפעולה הזו שייכת לקטגוריה של ג'נוסייד, כלומר רצח עם או השמדת עם.
הערכת המודיעין הטובה ביותר תגיע מספרי הלימוד, מהדרשות במסגדים, מסדרות הטלוויזיה. זה יסוד התפיסה של האוכלוסייה, ולפיו פרויקט ההשמדה של ישראל והיהודים הוא פעולה ריאלית
לא הייתי מהתמימים. כך למשל כתבתי ב"מעריב" לפני ההתנתקות מהרצועה: "אחרי הפינוי, ישלוט בעזה הארגון החזק יותר. זה חולם על מגה־פיגועים, ויוכל כעת לנסות ברצינות לממשם. ללא הפרעה הוא בסוף יצליח… פעולה צבאית בעזה, על פי תקדים אוסלו, לא תתרחש בלי שיקדם לה מגה־פיגוע (או פיגועים). זו תיתקל במציאות ביטחונית חדשה, קשה ומסוכנת הרבה יותר מהיום. ירי קסאמים לא יגרור תגובה קרקעית, ואם יגרור תגובה אווירית, תופעל הקהילה הבינלאומית הפוליטית והמשפטית בעוצמות שלא הכרנו".
לכאורה הערכה טובה. בפועל הריאליזם הזה, שהשמאל תיאר כ"היסטריה רגשנית", היה הרבה פחות משבעה באוקטובר. הוא תיאר טרור, לא ניסיון להשמדת עם.
לא הייתי נאיבי גם ביחס ליסודות הפונדמנטליסטיים ושאיפות ההשמדה של התנועות הללו, הג'יהאד האסלאמי, חמאס, חיזבאללה, האחים המוסלמים, ואם נתבונן בעיניים פקוחות, גם פת"ח. תמיד ידעתי שיש ברקע היבטים רוחניים: דתיים, תרבותיים וחינוכיים. אבל נטינו להזניח אותם בחישוב הכללי, ובמידה של צדק, מפני שתנועות טרור הן לא תנועות מחנכות ותרבותיות, הן עסוקות בעיקר בדברים אחרים, כמו הוצאת פיגועים מתחת לרדאר של משטר אחר.
כל זה השתנה בינתיים, אבל גם התוכנה שלי לא עודכנה לגרסה האחרונה. המשכתי במידה רבה לחשוב על האויב במונחים, מושגים וסכֵמות של תנועת טרור. הדינמיקה החדשה לא נקלטה במלואה, משום שהקטגוריות שבהן המשכתי לחשוב טשטשו אותה. המשכתי גם אני לחשוב עליהן תחת הסכמה המקורית: תנועות בתוך אוכלוסייה, שגם אם הן פופולריות הן עדיין נפרדות ממנה, עם אינטרסים אידיאולוגיים ופוליטיים שממומשים בפעולות טרור.
זה לא המצב יותר. כעת ברור שכשארגון טרור מקבל מאפיינים מדינתיים, משקל המרכיבים הרוחניים גדל בסדרי גודל. אי אפשר להזניח אותם יותר. הם הופכים למעצבי מציאות מרכזיים, למנועים של מימוש האידיאולוגיה. הכוח המדינתי שעומד לרשותם לאורך זמן מוציא את הארגונים מקטגוריה של "טרור", והופך אותם למדינות קטנות עם אידיאולוגיה של השמדת עם. ברצועת עזה פועלות כמעט 20 שנה מערכות חינוך, דת, צבא, משטרה, משפט, חוק, ועוד, שכולן פונדמנטליסטיות. הן מעצבות מחדש את כלל תושבי עזה, והופכות אותם לברגים במכונת רצח העם.
דור שלם התחנך וחי כך. מבחינתו השמדת ישראל איננה חזון אידיאולוגי ודתי של תנועה נרדפת שבנויה מתאים וחוליות. זה פרויקט מדיני שלם, עם מנגנוני ממשלה ומשאבים עצומים שהופכים אותו ליעד מדיני וצבאי. זה כולל הכול, מאינדוקטרינציה של האוכלוסייה במלואה, דרך התחמשות מסיבית, ועד תוכנית אופרטיבית.
זה כבר לא "טרור". חוקר השואה דניאל גולדהאגן הסביר שהאנטישמיות הגרמנית החדשה הייתה שונה מהשנאה הדתית שקדמה לה. היא הפכה ל"אנטישמיות של השמדה". המדינה המודרנית לקחה את השנאה הקדומה והפכה אותה למדיניות. הגרמנים לא רק שנאו יהודים וייחלו לעולם בלעדיהם, כעת הייתה להם מדינה שיכלה לממש את היעד.
זה מה שעומד לפנינו היום. מדינות קטנות שמממשות אנטישמיות של השמדה. זה מה שקורה כשנותנים לארגון טרור אנטישמי מדינה, והוא הופך לממשלה. זה נכון בעזה, זה קורה בלבנון, וזה מתקדם ביו"ש (ומשפיע גם על ערביי ישראל).
הישויות שאנו נאבקים בהן היום, שונות בתכלית ממה שהמושג "ארגוני טרור" מתאר. המשמעויות דרמטיות. למשל, במצב החדש, כמעט כל הערכות המודיעין מנותקות מהמציאות. הערכת המודיעין הטובה ביותר תגיע מכלים אחרים לגמרי: ספרי הלימוד בבתי הספר, הדרשות במסגדים, סדרות הטלוויזיה. לשם מתועלות האמיתות של המשטר. מה שרואים שם, ונחשב מכאן ל"קיצוני", הוא השגרה של האוכלוסייה. זה יסוד תפיסתה, לפיו פרויקט ההשמדה של ישראל והיהודים הוא פעולה ריאלית.
ההבנה הזו משנה את היחס למציאות, ומעצבת מחדש את דרכי ההתמודדות. הנחת העבודה שלפיה ארגוני טרור שהופכים לשחקנים מדינתיים יתמתנו, מפני שכעת יש להם אחריות אזרחית ואינטרסים פוליטיים ומדיניים, היא כשל מהדהד. הטעות הזו עומדת בשורש הידרדרותנו האסטרטגית מאז אוסלו. בפועל קורה ההפך; הטרור משנה פאזה, והופך לפרויקט מדינתי בשירות אנטישמיות של השמדה.
כדי לחסוך איוולת טראגית נוספת, צריך לקבוע כלל ברזל: אסור בשום פנים ותמורת כל מחיר, לאפשר לארגוני טרור אסלאמיים להפוך לשחקנים מדינתיים. הטרור פוגע וכואב; מדינות עם אנטישמיות של השמדה הן איום קיומי. 
