הטבח שנעשה באזרחי ישראל ביום שמחת תורה הוא לא רק פצע מדמם בגוף האומה היהודית, הוא מכה קשה לרעיון הציוני כולו. למכה רעיונית זו דרושה תשובה מחושבת, מנומקת ומוכחת. אם זו לא תיענה על ידי כל מי שקורא לעצמו ציוני, אזי שנמצאים אנו בתחילת הסוף של הרעיון הציוני. כמובן שהציונות מושתת על האמונה בשיבת ציון, קדושת ארץ ישראל, וירושת ארץ אבותינו. עם זאת יסודות הבניין של הציונות ומדינת ישראל נבנו על הנחישות והראש המורם–הנכונות שלא ללכת עוד כצאן לטבח. בלב ליבו של האתוס הציוני בוערת הרתיעה שלא לחזור לפוגרומים של קישינב בשום פנים ואופן–יהיה המחיר כל שיהיה.
שירים שנכתבו בעקבות הזעזוע מהפוגרום בקישינב ב-1903, שלא הגיע לעשירית מממדי הזועה וההרג של החמס בשביעי לאוקטובר, שוב ושוב זעקו את התקווה לחיות בארץ ישראל הריבונית, שם יוכלו היהודים לחיות בלא פחד ובעתה.
"גאָט גיב שוין דאָס גליק,
מע זאָל גיין צוריק
אין אונדזער פֿאָטערלאַנד."–
"אלקים תן לנו כבר את המזל לחזור לארץ אבותינו".
בתוך זוועות האימים של הגלות–מהפוגרומים ועד השואה, התקווה היחידה שהייתה ליהודים לכך שיום יבוא ושכנינו לא יוכלו לשחוט ולטבוח אותנו, הייתה שיום יבוא ונחיה בארץ אבותינו הריבונית. רוח הציונות היא זו שנתנה השראה אף בגלות לאבא קובנר בגטו וילנא להוציא כרוז בחורף 1942 עם הכותרת "אל נלך כצאן לטבח" וקרא להילחם בגרמנים רוצחי עמנו. הציונות היא זו שהזרימה כח בלוחמי גטו ורשה ופרטיזנים רבים להילחם באומץ מול האויב הגרמני האכזר אף כשלא היו סיכויים רבים לניצחון צבאי משום שבשר מבשרה של הציונות הוא שנאת ההשפלה הגלותית.
כן, הציונות קמה מתוך אלפי שנים של הכמיהה לציון ולארץ אבותינו, אך דווקא הרבה מתקומתה ורוחה המנצחת באה מתוך הבושה הצורבת של השפלות הגלות וסירוב להשלים איתם. מהשפלתו של דרייפוס בפריז, עד הטבח ביהודי אודסה, מפרעות במלאח של מרוקו, עד הפארהוד ביהודי עיראק הציונות הייתה ההתקוממות בכח הזרוע כנגד הזרוע המכה את גווינו המושפל בגלות.
מקריאתו של מקס נורדאו לסוג יהודי חדש שיוכל להילחם ("יהדות השרירים"), עד להלם שעבר בעולם הרבני כשנשמעה קריאתו של הרב קוק "התעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלוקי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל", הציונות קמה על ההבנה שרוח הגלות והחיים הלאומיים בארץ ישראל אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
החפץ במדינה ריבונית בעולם עויין אינו יכול לחשוב במונחים של השטייטל. שלא יהיה ספק, החישובים של השטייטל אכן היו הרבה יותר פרקטיים–הצלת חיי אדם של רבים לעומת של מעטים, הצלת חיי עולם מול חיי שעה, השוחד לפריץ, מכירת ספר תורה לפדיון שבויים (רמ"א על השולחן ערוך יורה דעה סימן ר"ע) ועוד כהנה וכהנה חישובים שקונים עוד זמן, נותנים לנו עוד קצת שקט–עד הפוגרום הבא.
הציונות באה ואמרה די. לא עוד קניית שקט, לא עוד ריקודי מה יפית, לא עוד שוחד ושלמונים לשונאינו, לא עוד ראש שכפוף למכים. ברוח זאת, בן גוריון שידע את הסיכונים שבהכרזת מדינה לא נקט בקו שנראה לרבים כהגיוני יותר ושיציל יותר חיי אדם. למרות שידע את הסכנה שבהכרזת מדינה, החליטו דוד בן גוריון ומועצת העם להכריז על הקמתה של מדינת ישראל ולהילחם. רוח הגלות, החישובים, הקפיצה מאבן לאבן ומגלות לגלות אמנם זועקת לדחות את ההקמה למועד אחר, אך לא בשביל זאת שב העם היהודי לארצו.
ביטא זאת היטב איש הרוח וההיסטוריון יוסף קלוזנר לאחר מאורעות תרפ"ט כשכתב: "תאמרו: ומה נעשה? הרי הכוח באמת על צדם של הערביים! על זה איני יכול אלא להשיב: אם הדבר כך הוא באמת, לא נשאר לנו אלא להסתלק מן הציונות. אלא שלדעתי אין הדבר כך: הכוח על צדם מפני שאנו אין אנו יודעים להשתמש בכל הכוחות שלנו בכל מלא-תפיסתם. הרי לא רק בעבודה ישובית ותרבותית גלינו כוחות, שהפליאו את העולם: אף בהגנה הראינו נפלאות".
אם אכן באים אנו להיכנע או לשבת בחוסר מעש, אזי שרוח הציונות כבר איננה.
אינני בא חלילה לומר באיזו פעולה צבאית על ישראל לנקוט בתקופה סבוכה זו. אינני פרשן צבאי ואין לי סמכות מוסרית או הלכתית לקרוא קריאות עם השלכות עצומות לחייהם של חיילנו. אבל, הטבח האכזרי והממושך שניהל החמאס ביד רמה בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל למעלה מיממה, והקיום הממושך ואף מחוזק פוליטית של החמאס לאחר טבח זה מצריך דיון אמיתי של הוגי דעות ציונים ומענה לשאלה לאן פנינו מועדות.
אנו נמצאים בנקודה שעוד לא היינו בה בהיסטוריה שלנו כעם. מאורעות תרפ"ט עם כל זוועותיהם, באו אלינו טרם הוקמה המדינה. טבח הספורטאים במינכן בא עלינו על אדמת ניכר. והנה קם דור של ילדים ישראלים, שגדל בממ"דים ומרחבים מוגנים בצילם של טילי כיפת ברזל ועתה דור זה נחשף לפוגרום בתוך גבולות מדינתו שבו נשחטו ונשבו הוריהם וחבריהם ללא רחם. אי אפשר לבא לדור זה ולומר להם ששום דבר לא השתנה.
לטבח שמחת תורה דרושה תגובה צבאית חזקה, אך גם תשובה אידיאולוגית לא פחות. אמירות מפוצצות על "מוות למחבלים" "להיכנס בהם עד הסוף" ושאר סיסמאות חלולות שהודהדו באזניהם של צעירים תמימים בחדשים האחרונים, ריקות הם בעיניהם שכן הם ראו את המוות בעיניהם. הם ראו את אפס המעש ופוגרום הדמים שבא דווקא בתוך שלל אמירות חלולות אלו.
"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ". נכון הדור הצעיר יותר יודע היטב את ההיסטוריה של הציונות, את התנ"ך והוא מכיר את יהדותו. מה שיהודים צעירים הן בישראל והן מחוצה לה, לא ידעו לפני השביעי באוקטובר, הוא את טעם הפוגרומים, ההשפלה, הרדיפה, והמנוסה שיהודים חיו איתם אלפים שנה. הידיעה על איך נראים חיים יהודים עם ובלי מדינה יהודית חזקה שמוכנה להילחם לא רק על החיים היהודיים אלא על הכבוד היהודי היא ידיעה שנשכחה מליבם של יותר מדי יהודים.
יותר מדי ממה שקרה בחדשים שלפני הטבח הנורא של שמחת תורה נבע משכחה מוחלטת של עד כמה גדול ולא מובן מאיליו הוא הנס הגלוי ששמו מדינת ישראל. בחודשים מפולגים אלו, כמה מהטוב הענק שיש בעצם קיום המדינה נלקח כמובן מאיליו? אם היינו יודעים שכל מה שעומד בין עם ישראל ופוגרומים, גלויות, רדיפות והשפלות היא מדינת ישראל—הנס הגדול ביותר שקרה לעם ישראל באלפיים שנה האחרונות האם היינו נוהגים כפי שנהגנו?
עם השנים והשקט היחסי שנהנינו ממנו התמקדנו באופן גובר והולך בטעם ובגוון של הציונות שאנחנו אוהבים. שכחנו שבלי מדינה חזקה שנבנית על ידי כלל אזרחיה קרן ישראל מושפלת בעולם. יותר מדי יהודים דתיים החלו מתגעגעים לשטייטל עם נוסטלגיה מזוייפת של חיים בערבות אוקראינה על מי מנוחות, עם יענקל'ה שואב המים וחנל'ה האופה, ומוישל'ה שאוהב לקרוא תהילים. מאות אלפי הנוסעים לאומן, ולמזרח אירופה, למרוקו וטורקיה התרפקו בגעגועים על עבר שלא היה ולא נברא–עבר משוכתב שבו אנו שוכחים את המכות וההשפלות שחטפנו ברחובות בלא רחם, איך כל שיכור אוקראיני ברחוב יכל לעשות כרצונו ברכושנו ובמשפחותינו. שכחנו שהרעל המר של קניית שקט, הרכנת הראש, מיזעור הנזקים תוך כדי סבילת המכות כולם באים בסוף עם ריבית ותוספות. שכחנו שהאתוס הציוני של 'שלילת הגלות' לא נולד מתוך שנאת המסורת–למרות שבחלקים מהעם היו לו ביטויים קיצוניים–אלא מתוך ההשפלה העמוקה שבאה עם הגלות.
"צִפִּיַּת יְשׁוּעָה הִיא כֹּחַ-הַמַּעֲמִיד שֶׁל הַיַּהֲדוּת הַגָּלוּתִית, וְהַיַּהֲדוּת שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הִיא הַיְשׁוּעָה עַצְמָהּ", כתב הרב קוק. גם הציונות הדתית עצמה קמה מתוך הבנה שלהיות עם ריבוני בארצו בא עם מחיר מסויים. יותר מידי יהודים בשנים האחרונות החלו מתגעגעים לגלות, דבר שאינו פסול בפני עצמו, אך מראה כי שכחנו את עומק האכזריות והאלימות שבאים עם היותנו עם גולה.
הגיע הזמן לדבר עם הילדים שלנו על המרכזיות של הראש המורם, על הנס הגלוי של מדינת ישראל שאסור לקחת כמובן מאיליו, על אויבנו צמאי הדם הממתינים מעבר לפינה בכל רגע של חולשה שלנו, ועל זאת שהמחיר ששילמו עשרות אלפי יהודים שלא לחזור לקישינב, לשטייטל, ולפוגרומים יקר מידי בכדי שנחזור לשם.
