אנחנו עדים ללידתו של "תינוק" מכוער וחדש נולד, שמו בישראל: "עוטף לבנון". הביטוי המוחשי של העניין הוא בכך שהיום אושר על ידי הגורמים המוסמכים בישראל פינויים של יישובים נוספים צמודי גדר והתרחב בפועל מרחב הלחימה בצפון הארץ.
חיזבאללה הגדיר למעשה מחדש את המערכה האזורית ועושה בגליל את שעשה חמאס בדרום. בעוד שהיוזמה הישראלית בדרום היא ישראלית, הרי שהיוזמה בצפונה היא של חיזבאללה ואיראן. כל זאת מתקיים בחסות דחיינות או הססנות ישראלית בניהול המערכה.
ישראל לוקה בשני עניינים: היא אינה מעצבת מחדש את המערכה בהתאם להתפתחויות בצפון שמגדירות את המלחמה כמלחמה אזורית ולא כמלחמה מוגבלת ברצועה, אבל היא גם דוחה את מימוש הכוונות המקוריות שלה בניהול התמרון קרקעי בדרום.
הדחיינות מאפשרת מצד אחד היערכות טובה יותר ואולי כתישה מתמשכת, אבל יש לה מחירים: היא דוחפת את כל הסיפור עמוק יותר לתוך ההקשר של מערכה אזורית בחסות איראן, היא חושפת אותנו להרחבת הלחימה הצפון ואולי מגזרות אחרות וכמובן המונח "הומניטריות" נשמע הרבה יותר ברשתות המערביות.
ישראל משחקת בקלפים הלא נכונים ומאפשרת את הדבר הזה, גם כאשר היא מודיעה מפורשות באמצעות דובר צה"ל (כמו שחקן פוקר שממצמץ) כי אין לה עניין בהתרחבות המערכה והיא מכוונת את עיקר המאמץ לדרום. גם אם העניין הזה נכון, אין שום סיבה לספר לחבר'ה.
לפיכך, התרחיש העתידי של המלחמה כבר כתוב: בשלב הבא של התמרון הקרקעי ברצועה תתרחב גם פעילות חיזבאללה והאיראנים. המערכה בצפון תהיה משמעותית יותר. חיזבאללה תישאף להותיר אותה בתווך שבין מערכה כוללת לבין המצב הקיים, קרי – פיחת חזית רחבה יותר שאינה מסכנת אותה לכאורה בהרס לבנון אבל כזו שמאפשרת להתיש את ישראל.
המציאות הזו לא תותיר לישראל הרבה ברירות כי אם ישראל תשחק את המשחק האיראני-חיזבלאי אנחנו נשקע במערכה מתמשכת ונהפוך לאוקראינה ב'. עם חיוך וגיבוי אמריקני ומערבי אבל עם מלחמה מתמשכת.
מה עומד מאחורי הדחיינות הישראלית ? אולי לחץ בינלאומי ואולי מהלכים שנעשים בתחום של החטופים. מה שברור הוא שכרגע מנקודת מבט כוללת – העניין משחק לרעתנו.
איך יודעים את הדבר הזה? תסתכלו מה קרה באוקראינה, שאחרי חודשים ארוכים של לחימה זלנסקי נשאר עם בגדי החאקי שלו, המון סימפטיה אבל עם כתישה רוסית, אז איך אמר ההוא: If You Need to Shoot, Shoot- Don't Talk.
