ראשונים להתאושש הם אנשי הקצוות. אלה האוחזים תדיר בגלוני צבע שחור המופנים החוצה, ושומרים באמתחתם כמה ליטרים של צבע לבן לשימוש עצמי בלבד. הם לא ממתינים אף פעם, אין להם זמן. כשצה"ל, המשטרה וכיתות הכוננות עוד מצויים בשטח, בשיאה של לוחמה; בטרם ניצולי הטבח ביישובי עוטף עזה הגיעו למקום מפלטם; בשעה שמספר החטופים והקורבנות עוד מתעדכן מרגע לרגע – הם כבר שם, ברשתות, בקבוצות ואטסאפ קטנות וגדולות; דוהרים על אופנועי פירוד וחבלה לקבע תודעה מבוצרת, חסינה ממורכבות. מאשימים בלעדית את נתניהו ובן־גביר או את אנשי המחאה; מצביעים בחלחלה על הקמפיין המתוזמן היטב של צד ב', מאשימים אותו בזדון, בניסיונות מודעים להחריב את המדינה.
שני קצוות, כמעט באותן מילים, בדיוק באותה נימה. מורחים במשיכות מכחול עבה ורומס קהות חושים שחורה על פני תמונה צבעונית ומרהיבה של עם שמתעקש להתאחד, לחמול. להתייחס אל מחלוקות האתמול כאל עניין שאין לענות בו כעת, כסיפור פרה־היסטורי מלפני הספירה. אבל הם בשלהם, לא מוותרים. המילים החריפות שלהם מצליחות להשתלט על טעמה המתוק של העיסה הישראלית כולה. זו שמורכבת מאינספור מתנדבים, שירות משותף, מסירות בכל תחום ותחום והמון המון אחווה.
האמיצים שבינינו יודעים לומר "טעיתי". הקונספציה קרסה – לא רק של היריב הפוליטי, לא רק "שלהם", של רוב המדינה. כל צד והפרידה שלו מעידן התמימות, מעידן האמון המלא מדי בתפיסת המוצא. ערביי עזה הם לא פרטנר תאב חיים, נורמליזציה ובנייה; הם אויב אכזר שמשקיע את כל יכולותיו בניסיונות להחריבנו כחברה וכמדינה. לממשלת ימין על מלא אין תשובות ביטחוניות נכונות, וכמו מלכים רבים בהיסטוריה היהודית, גם נתניהו בנה קצת יותר מדי על מטה הקסם שלו, ולא דאג מספיק לרשת הביטחון האמיתית של מדינת ישראל: אחדות פשוטה וחזקה. המורכבים שבנו יודעים לשמוע את הביקורת, לנשום עמוק ולקבל אותה בהבנה. בלי להרגיש מאוימים, בלי להתבצר בדעה ההפוכה, בלי לירוק אותה באש וגופרית דעתנית ויותר מדי בטוחה. הרי אין לצפות שמתנגדי נתניהו, שחוששים משלטונו בכל נימי נפשם, יניחו לכל זה דווקא בעת הזו, כשאירוע ביטחוני חסר תקדים מתרחש במשמרת של ראש ממשלה ותיק ובקי ורב השפעה. אי אפשר לצפות שהמזהירים מנזקי אוסלו ומתוכנית ההתנתקות פעם אחר פעם במשך עשרות שנים לא יזכירו את האסון שהביאנו עד הלום אפילו בהערה.
הדעות האלה מצויות כאן, על השולחן. אי אפשר למחוק אותן, אי אפשר לזלזל בהן, אבל גם לא צריך לתת לזה את מרכז הבמה. המציאות המוכחת היא שבשעת מבחן ההירתמות באה מכל הקשת הפוליטית והדתית עם גיוס יתר, בהתנדבות שיא, בלי להתעניין באחוזי הליברליות והשמרנות, בלי להפריד או לחבר בין דת ומדינה. העת הזו לא נועדה למחוק תפיסות עולם אחרות, לא זה היה חטאנו בשנה הקשה החולפת. חטאנו היה בחוסר תשומת לב, בדריסה והרעשה.
הראשונים להתאושש הם אלה שדחוף להם לשמר את המחלוקת, להיבהל דווקא מהאחדות, מהאחווה. אבל על הלוח השחור והפסימי שהם מתעקשים להטיח בנו ראוי להתעקש עוד יותר ולצייר מחר תמונה צבעונית ומורכבת, תמונה של מדינה.
דרוש: שכל ישר
המפות היו שם כל הזמן, אבל העיניים היו עצומות. מעזה יצאנו ב־1993. 12 שנים אחר כך התנתקנו סופית מחבל ארץ משגשג, מנותק ממנה, שכצפוי לא יושב מחדש ולא תרם במאומה לפתרון הצפיפות העזתית, וגם לא להסרת עול האחריות הישראלית על קורות הרצועה. זה לא עוצר את עזי המצח הבינלאומיים, וגם את אלו בתוכנו, מלקרוא לפרעות שמחת תורה תשפ"ד "מרד אסירים" נגד ישראל שכלאה אותם בעזה, ומה אנחנו מתפלאים ששוחטים אותנו, כשצפוף להם שם. ובכן, עם ישראל ידע לא מעט משטרים מדכאים, טרנספר והתעללות שיטתית ומכוונת מהסוג שהמכנים את עצמם "עם פלסטיני" לא טעמו כאן מעולם. בכל זאת, העם הזה לא הכתים ידיו בשחיטה ובשרפה, בהתעללות ובביזה של עם אחר. אכן, מה אנחנו מתפלאים על הטבח הנורא, הרי יסודות התפיסה החמאסית יצוקות על החרבת מדינת ישראל והשמדת אזרחיה היהודים תוך רמיזה ברורה למעשי זוועות תת־אנושיים. הם לא באמת הסתירו, זה רק אנחנו שהתקשינו להאמין. המרצע יצא מהשק לפני עשורים רבים. אנחנו סירבנו להתייחס אליו עד שפתח את מלתעותיו והחל במלאכת הפיצוח והשבירה.
המפות כאן, חשופות מאי פעם לכל מתעניין ברשת, לכל גיאוגרף מתחיל. לכלוב של עזה יש כמה דפנות, והמרווחת שבהן פונה דרומה, לא מזרחה. אלא שאנשי חמאס ובוחריהם הרבים בעזה, יחד עם תומכיהם בישראל הגדולה, לא רוצים פתרון לעצמם. לא רוצים ישועה ומדינה. בלהט הקרב הם קראו לתושבי התנועה הקיבוצית "מתנחלים", מבהירים שמבחינתם אין קווי 67' ולא קווי 48'. יש מדינת ישראל קיימת או מחוקה. שום תוכנית חלוקה משום קו שבר היסטורי לא מדברת אליהם. שום פשרה טריטוריאלית או שאיפה לשלום והרגעה.
כשרבים בעולם תומכים במדינת ישראל בשעתה הקשה, כשהמעצמה הדמוקרטית הגדולה ביותר מפנה הנה משאבים כלכליים ותחמושת, ראוי שיגייסו לטובתנו גם את השכל הישר. ביום שאחרי אירועי אוקטובר 23' לא ייתכן מתן אמון וערבויות לשלום מול החברים של חמאס במה שהם מכנים "הגדה". לא תיתכן המתנה מורטת עצבים עד לטבח הבא – לא בצפון הארץ ולא במזרחה. לא על חמאס לבדו חי החלום הפלסטיני לחיסול ישראל ופירוק המדינה. לא על חמאס לבדו ראוי שנשנה את הקונספציה שקרסה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
