"אל אלוהים אפשר רק לקרוא, אך לא להביע אותו", כך כתב הפילוסוף מרטין בובר. להבדיל, את אירוע הטרור האכזרי, שהתחולל בדרום מדינת ישראל ב- 7.10.23, לא ניתן להכיל, אפשר רק לכאוב ולדמוע. אין מילים לתאר את הברוטליות והברבריות חסרת האנושיות, חסרת ההיגיון והלב. היגון הוא אינסופי. הלם, טראומה. ואולי, "מה שאי אפשר לדבר עליו", כפי שכתב הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, "על אודותיו יש לשתוק". אל מול המשפחות שאיבדו את יקיריהם – זיכרונם לברכה, אל מול אלה שחרב עליהם עולמם ואינם יודעים מה עלה בגורל קרוביהם, עלינו להרכין ראש ולהמעיט בדיבור. אותם יש לכבד, לחבק, לתת להם מקום, ולהכיל את צערם. שום פרשנות צבאית או מדינית, לא תשיב להם את האור שכָּבה. אמפתיה תהווה להם משענת.
אנו חיים בעידן מגה תקשורתי. רשתות חברתיות, ריבוי ערוצי טלוויזיה, אתרי אינטרנט לכל דעה וטעם. כל אדם עם טלפון "חכם" הופך לתחנת ממסר בינלאומית הפועלת ללא הרף. יש לכך יתרונות רבים, לעיתים מצילי חיים. אך כידוע, מדובר בחרב פיפיות. אף אם נניח בצד את השלכות ההתמכרות למסך המרצד, הרי שפעמים רבות וללא כל צורך, פוסט רודף פוסט, פוש דוחף פוש. כולם רוצים להיות ראשונים לדעת ולהעביר הלאה. וכמעט כולנו, "מבינים" בכל התחומים, וחייבים להביע את דעתנו המנומקת בכל נושא, בכל מישור ומעל כל במה, גדולה או קטנה.
כאשר "המוות עלה בחלוננו", הגיע העת ללמוד לשתוק מעט ולסנן תכנים שאין בהם ריפוי. "המשכיל בעת ההיא ידום", אומר הנביא עמוס, "כי עת רעה היא". הדברים רלוונטיים בעיקר לכל אותם פאנלים של "מומחים" בערוצים הגדולים הפועלים מסביב לשעון, אך גם לסלוני הבתים, ובין אדם לחברו. לשתוק אין הכוונה כי לאדם אין דעה או שהוא אינו מתעניין בסוגיה לאומית הרת-גורל. "לשתוק ולהרהר", כפי שכתב הפילוסוף סרן קירקגור, "משמעו לדעת לדבר". אין צורך למלא את החלל הנוראי שנוצר בדיבורים ובמחלוקות – גם אם אין פרסומות וחיי שגרה. כפי שבמוסיקה, השקט והאתנחתא הם חלק מההרמוניה, כך גם בשיח הציבורי. בפרט בנושאים כל כך כואבים – דיני נפשות של ממש, עלינו להחריש, ולאפשר לאנשי ונשות המקצוע האמיתיים – וישנם רבים כאלה, לעשות ולפעול. היעדים ברורים: אנחנו צריכים נחמה, אנחנו צריכים אחדות ואחווה, אנחנו צריכים תקומה. אנחנו צריכים לשקם ולבסס מחדש את הביטחון העצמי של מדינת ישראל ואת הביטחון כפשוטו.
לצד הצלחות ורגעי שיא מרגשים, שרוי העם היהודי כבר מאות ואלפי שנים בטראומה מתמשכת שהפכה פוסט-טראומה לאומית. מלחמת אחים, עבדות, שבירת הלוחות, שנאת חינם, חורבן, גלות, פרעות, רדיפות, פוגרומים, שואה, מלחמות, פיגועים, אסונות ופילוגים. שגרת חיינו מותקפת מפעם לפעם ונשברת. הקוהרנטיות של נפשנו נסדקת, סופגת מכה אחר מכה. פעמים רבות, טראומה מובילה לקיפאון, למצוקה ולחוסר שקט פנימי. אך ביחס לעם היהודי, ההיסטוריה מוכיחה שבמקביל ישנו גם תסמין נוסף: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – חוסן לאומי ייחודי. אומנם, זו איננה נחמה לאותן משפחות שהקרקע נשמטה מתחת לרגליהם. ובכל זאת, מבחינה ציבורית, זו אנומליה מרתקת ומעודדת.
הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו, עמד נפעם אל מול תופעת העם היהודי: "היהודים מציגים בפנינו חיזיון מדהים […] אתונה, ספרטה, רומי, נכחדו וצאצאיהן אינם עוד על פני האדמה; ציון שחרבה לא איבדה את בניה […] מהו כוחה של חקיקה המסוגלת לעשות נפלאות שכאלה, המסוגלת לעמוד בפני כיבושים, גירושים, מהפכות, הגליות, המסוגלת לשרוד את המנהגים, החוקים, השלטון של כל העמים […] להתקיים לאורך כל ימות עולם? […] כל אדם באשר הוא, חייב לראות זאת כ-פלא ייחודי שסיבותיו, אלוהיות או אנושיות, ראויות בוודאי להיחקר ולזכות בהוקרת המלומדים".
אין סימטריה
גם ביחס לאסונות העבר, הטבח הנוראי והפשעים נגד האנושות, שבוצעו ע"י חמאס בעוטף עזה, מהווים נקודת שבר שלא ידענו בהיסטוריה הישראלית. הסיפורים והתיאורים מזוויעים – כל השומע "תצילנה שתי אוזניו", והלב נשבר. ובכל זאת, גם בחושך המסמה הזה, ישנה נקודה של אור.
ובספר דברים נאמר: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע […] הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". הציווי לבחור בחיים ולבחור בטוב נראה תמוה – וכי מי לא רוצה לבחור באלה? סוקרטס טען כי מי שיודע מהו טוב, אינו יכול לעשות רע. אך מסתבר, ובדורנו אולי ביתר שאת, כי הידיעה מהו טוב, נשתבשה. אכן, המדע, התרבות, ההלכה, ובתוך כך עולם הערכים, משתנים ומתפתחים מתקופה לתקופה. מעת לעת מתבצעת אדפטציה, אבולוציה והתחדשות בריאה של מושגים ואידאות. הדבר הכרחי לאור התפתחות העולם, או כלשון פוסקי ההלכה: "השתנות הטבעים". יחד עם חדשנות וקידמה מבורכת, ישנם עקרונות יסוד מהותיים, אשר אינם משתנים. ברם, בדור הנוכחי, כאשר המושג "פוסט-אמת", הפך לכוכב אופנתי, כמעט שלא נותרו אמיתות מוצקות. העולם הפך נרטיב בעיני המתבונן – "האמת נעדרת".
הפעולות הנתעבות של חמאס – אשר עדיין לא נמצאה מילה שתתאר אותן נכונה, עוררו את מדינת ישראל מתרדמתה, משידוד מערכותיה וערכיה. עד לאחרונה, ניתנה לנו הפריבילגיה למלא את הארץ במחלוקת, ולצערנו גם בשנאה, אודות ערכים, אידאולוגיה ועל סתם פוליטיקה קטנה ומפלגת – הסטארט-אפ ניישן מארץ התנ"ך בסיעור מוחין על סטרואידים. מפרספקטיבה מסוימת, הדבר מעיד על התפתחות והתבגרות. מעין מרד נעורים של מדינה צעירה, המבקשת לבחון את דרכה ואופי עצמאותה. כעת, לפחות בנושא מסוים, הגיע הכתוב השלישי והכריע ביניהם. חמאס העיד קבל עם ועולם, כי בסוגיות הקיומיות הראשוניות ביותר, ישנה הכרעה ברורה: ישנו טוב וישנו רע. יש אור ויש חושך. אפילו עם המשקפיים הפוסט-מודרניות ביותר ניתן לראות נכוחה: חמאס הוא הרוע בהתגלמותו. רוע וטוב אינם ערכים רלטיביים. הם מובחנים האחד מהאחר. ההסכמה החשובה הזו, שפרצה לחיינו מתוך המוות והשכול, היא פוטנציאל שיש לממש בטרם יתמוסס, היא תחילתו של שינוי לטובה.
אל מול כל הפייק ניוז העוטף את המציאות, כנגד פלואידיות של ערכים ו"נאורות" למראית עין, יש להכריז בברור: אין סימטריה. ישנם הפועלים, גם במלחמה, על פי כללים אנושיים ומוסר טבעי, וישנם כאלה שחרצו את דינם והעידו במעשיהם כי הם נטולי צלם אנוש. הבנה זו, אשר לצערנו, התחדדה בצל האירועים הקשים, ואט אט הופכת קונצנזוס בציבוריות הישראלית, ובמידה רבה, גם במקומות רבים בעולם המערבי, היא הרוח המחזקת את העורף ואת החזית בישראל, היא המבריאה את החוסן הלאומי. היא מעניקה משמעות עמוקה וביטחון בצדקת הדרך.
על מנת שלא "תִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס", יש למלא את "הָאָרֶץ דֵּעָה" – להבחין בין טוב ובין רע. מדובר במלחמה צבאית, אך בעיקרה ערכית, ומכאן עוצמתה. וכשם אחת ממגילות קומראן: "מלחמת בני אור נגד בני חושך". התהליך מורכב וכואב, אך כדברי הרב קוק הוא עטור נחמה, תקווה ועוז: "ממקור היגון וממחשכי השיממון יבוא הששון ואור החיים, כי תוהו ובוהו קדמו לעולם הבניין, ואורות מאופל אמר ויהי". האור, גם אם יתמהמה, סופו להפציע.
