קשה להאמין כיצד התבטאו רק לפני חודשיים־שלושה שרי ממשלת נתניהו על נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, באיזו אווירה של זלזול. השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר הבהיר לו בחוצפה ש"אנחנו לא עוד כוכב בדגל האמריקני". שר התפוצות עמיחי שיקלי הציע לנשיא המעצמה מספר אחת "מיינד יור און ביזנס". ואילו שר התקשורת שלמה קרעי השווה אותו לפרעה, לא לפני שהעלה את הטענה האידיוטית ש"נשיא ארה"ב מושפע מקמפיין ה־BDS של מרב מיכאלי ויאיר לפיד". החרה־החזיק אחריו השר מעוצמה יהודית עמיחי אליהו, שטען כי "ביידן ניזון מהשמאל הקיצוני בארה"ב". וראש הממשלה? הוא לא הִסה אותם. היה לו נוח. ישחקו הנערים לפנינו.
איפה הם היום כל המוקיונים הפוליטיים האלו, בשבוע הגורלי שבו הזקן הסנילי, כפי שרמזו לא אחד ולא שניים, הורה לקדם את נושאת המטוסים ג'רלד פורד אל מול חופי לבנון והזהיר את איראן ואת חיזבאללה לבל ינצלו את המלחמה כדי לייצר מערכה רב־זירתית? איפה הם עכשיו? מאז שבת הנוראית הם שותקים. הציבור לא ראה ולא שמע אותם. הם לא נראו בשטח. ואולי עדיף ככה.
ג'ו ביידן ספג לא מעט ביקורת בשנה וחצי האחרונות, מבית ומחוץ. אבל כל מי שסוקר את פועלו ברצינות לא יכול שלא להתרשם שהוא אחד הנשיאים השקולים, המוסריים והמוצלחים שידעה ארה"ב. הוא היה הראשון שהעז לכנות את פוטין, ללא כחל וסרק, "רוצח". הוא עשה את הלא ייאמן כאשר הקים את ברית נאט"ו מחורבותיה, איחד אותה והפך אותה מחדש לכלי המרכזי בהגנה על העולם החופשי. הוא התייצב בכל הכוח לצידה של אוקראינה, והוביל עימו את המערב כולו מול העריצות הפוטיניסטית. הוא זה שהחל, עקב בצד אגודל, להתמודד עם עלייתה של סין כמעצמה עולמית לא דמוקרטית. וכאשר היה צריך הוא מחל על כבודו ונסע לסעודיה כדי להיפגש עם יורש העצר מוחמד בן־סלמאן, משום שהאינטרס האמריקני דרש זאת. את הדם הרע ביניהם הוא מינף ליוזמה חוצת יבשות, שנועדה גם לעצור את הכניסה הסינית למזרח התיכון, גם לקדם את הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, וגם להביא שגשוג כלכלי לאזור כולו.
נאומו השבוע, שבו הבטיח "לוודא שלישראל יש מה שהיא צריכה כדי לדאוג לעצמה ולביטחון תושביה ולהגיב על ההתקפה הזו", היה לא פחות מהיסטורי. לצד אמירות אסטרטגיות ברורות היו בו רגש, אמירה אישית ואותנטיות. "רבים מאיתנו מכירים את התחושה, את החור השחור שנפער בלב כשמאבדים בני משפחה. כאילו אתה נשאב פנימה, אל הכעס, הכאב, תחושת אובדן התקווה. לזה מתכוונים כשאומרים טרגדיה אנושית", אמר הנשיא. ובעולם פוסט־מודרני של פייק ניוז ו"אמת יחסית" הוא הפגין גישה מוסרית רעננה ובלתי מתפשרת, כשלא היסס להגדיר את חמאס כהתגלמות הרוע. "ידיו המגואלות בדם של חמאס, ארגון שמטרתו המוצהרת להרוג יהודים היא מעשה של רוע טהור". בשלוש מילים הוא יצר משוואה שמובנת לכול: חמאס הוא דאעש.
אך האמירה המשמעותית ביותר של הנשיא ביידן השבוע לא ניתנה במילים אלא במעשה מהדהד. הכוונה כמובן להחלטה לקדם את נושאת המטוסים ג'רלד פורד אל מול חופי לבנון. ה"פורד" היא נושאת המטוסים המתקדמת ביותר של הצי האמריקני. הגעתה השבוע למזרח הים התיכון, מרחק 350 קילומטר בלבד מחופי לבנון, מבטאת מסר הרתעתי חד־משמעי לחיזבאללה ולאיראן. הפורד נושאת על סיפונה 75 מטוסי קרב מסוג F15 ו־F16, מטוסי תקיפה מסוג A10, משגרי טילים נגד מטוסים, טילי קרקע־אוויר מסוג RAM ושתי מערכות מכ״ם – אחת להכוונת הטילים והמטוסים שעל סיפונה, ומערכת נוספת לאיתור טילים ומטוסי אויב. יש עליה גם מערכות נשק מסוג "פלנקס" להגנה אקטיבית מבוססת־תותחים להשמדת טילים, רקטות וארטילריה מטווח קצר, מערכות מקלעים המיועדות להגן עליה מפני כלי שיט קטנים, ועוד מערכות מקלע כבדות יותר לכל שימוש אפשרי.
וזה לא הכול. כי הג'רלד פורד לא מגיעה לבדה. נלווית לה פלוטילה שלמה הכוללת את ספינת הטילים המונְחים "נורמנדי", ועוד ארבע משחתות נושאות טילים ועליהן מערכות לשיגור טילים ובהם טילי קרקע־אוויר, טילים ללוחמה אווירית, טילי טומהוק וטילים נגד צוללות, טילי הרפון ימיים, מערכות תותחים כבדים, מערכות שיגור טורפדו ומסוקים.
נוכחותה של הפורד במרחק 350 קילומטר בלבד מחופי לבנון נועדה לגרום לכך שבטהרן ובדאחייה יחשבו מיליון פעם לפני שיפתחו במערכה רב־זירתית נגד ישראל. והפיתוי גדול, בעיקר בטהרן. אם איראן אכן עומדת מאחורי עיתוי המתקפה על העוטף, הרי שאפשר לפרש זאת כהחלטה אסטרטגית להקריב את נכס הפרוקסי החמאסי שלה כדי להשיג שלוש מטרות־על בו־זמנית: פגיעה ביכולות הישראליות הצבאיות לאיים על איראן; הכנסתה של ישראל למלחמה ממושכת שתפרק את החברה מבפנים, תעודד התקוממות של ערביי ישראל ותביא להפלת הרשות הפלסטינית ולהשתלטות חמאס על שטחי יו"ש; וכמובן בלימת תהליך הסכם הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה.
בטהרן מניחים כנראה שישראל תתקשה לשרוד במלחמה רב־זירתית. ואכן, עזות המצח האיראנית, לצד הנכונות של נסראללה לרקוד לצלילי החליל האיראני ולשחק באש פשוטו כמשמעו, עלולות לייצר מיסקלקולציה שעלולה להתפתח למלחמה רב־זירתית.
ביום רביעי היינו עדים בשידור חי לאופן שבו עלול להתפתח אירוע המוביל למיסקלקולציה. סמוך לשקיעה החל לזרום מידע דרמטי על חדירה של כלי טיס מגבול לבנון לשטחה של ישראל. מהשטח הגיעו דיווחים על מצנחי רחיפה וכטב"מים שנעים במהירות ומכסים את כל אזור הצפון. בשלב מסוים גלשו הדיווחים לתנועת כטב"מים מרמת הגולן, וכתב ערוץ 12 ניר דבורי אף ציטט גורמי צבא כאילו מדובר ב"אירוע כירורגי של יעד צבאי, ככל הנראה דימונה". האלופים לשעבר באולפן הרגיעו שישראל יודעת לטפל בדימונה. אבל אז הגיע התיקון ממקורות צבאיים: מדובר כנראה ב"יעדים צבאיים במרכז".
נחתוך לסוף הסיפור. בשלב מסוים הודיע היישומון של פיקוד העורף לכל תושבי הצפון שעליהם להיכנס למקלטים, ואז לכל תושבי המדינה. אלא שלא הופעלו אזעקות ולא נשמעו נפילות. מן הון להון עלה דובר צה"ל והרגיע. מדובר בתקלה, אמר. תקלה טכנית? טעות אנוש? יש אפשרות נוספת – מתקפת סייבר.
מוקדם יותר ביום רביעי פורסם בטלגרם פוסט של קבוצת האקרים המכנה עצמה "גוסטס אוף פלסטיין", רוחות הרפאים של פלסטין, שהתרברבה ביכולתה לחבל במערך ההתרעות של צבע אדום. באירוע הזה אנשים כבר היו משוכנעים שהחלה מתקפה של חיזבאללה בצפון, והחשש מאיחוד חזיתות הפך לעובדה. באותה מידה שהאירוע גווע בקול דממה דקה, הוא היה עלול להתפתח לאירוע על הגבול וממנו למיסקלקולציה.
לעובדה שאי־שם בים צפה נושאת מטוסים אמריקנית אדירה יש השפעה מרגיעה.
המחדל של אובמה
עמדת ישראל מאז ומעולם הייתה שהיא תעשה את מלחמותיה בעצמה, ושאיננו זקוקים לחיילים אמריקנים על הקרקע אלא רק לאמצעי־לחימה באיכות ובכמות הנדרשת. אולם המצב הנוכחי שונה. הסיכויים להידרדרות למערכה אזורית שתסבך את ישראל ותפגע באינטרסים הרחבים של ארה"ב, גורמים לכך שבבית הלבן חוששים שזה לא יספיק. לכן ארה"ב לא רק שולחת אמצעי־לחימה בדרך האוויר, אלא גם מקרבת את נושאת המטוסים. הסאבאקסט של המהלך הזה הוא שהאיראנים, חיזבאללה ולבנון אמורים להניח שכניסה משמעותית שלהם למערכה לטובת חמאס תיענה ביירוטים של ארה״ב מהים ובפגיעה קשה במקורות השיגור.
וושינגטון מעריכה כנראה שישראל עלולה להיקלע אל הסיטואציה הזו ולכן צריך להיערך לה מראש, גם כדי להגן על ישראל וגם כדי למנוע הישג צבאי ומדיני לאיראן ולציר הרשע שלה. כל הישג כזה, ואפילו חלקי, יהדהד חזק באזור כולו והשלכותיו עלולות לייצר סכנות חסרות תקדים. מכאן גם חשיבותו של נאום ביידן, שנועד לא רק להגן על ישראל אלא גם להגדיר את המצב הנוכחי כאתגר לביטחון ארה״ב והעולם כולו. למהלך של ביידן יש ערך מוסף: הוא מעביר מסר עוצמתי לכל מדינות האזור ושליטיהן, ובראשם ליורש העצר הסעודי מוחמד בן־סלמאן, העוקבים כעת בהשתאות אחר עוצמת מחויבותה של ארה"ב לבעלת בריתה ישראל.
במבט לאחור, ג'ו ביידן שימש סגנו של ברק אובמה במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. כישלונו הצורב ביותר של אובמה היה אי העמידה בהבטחתו להגיב באופן צבאי אם בשאר אל־אסד ישתמש בנשק כימי. אסד חצה את "הקו האדום" שקבע נשיא ארה"ב, אך אובמה לא מימש את התחייבותו. החומרים שמהם בנוי ביידן שונים מאלו של אובמה. וביידן לא יכול ולא רוצה למצוא את עצמו בסיטואציה הזו; הוא רוצה למנוע אותה מראש. לכן הג'רלד פורד במלוא עוצמתה כבר כאן, ובקרוב צפויה להצטרף אליה נושאת מטוסים נוספת. קשה לתאר תצוגת כוח עוצמתית מזו, הן לצורכי הרתעה והן לצורכי פעולה. ואם בניגוד לכל הסיכויים והשכל הישר, איראן וחיזבאללה יתעלמו מאזהרתו של ביידן ויתערבו במלחמה, המחיר יהיה כבד ביותר. ארה"ב תגיב בעוצמה כמו שרק נושאת מטוסים יכולה. אפשר רק לקוות שהרגע הזה לא יגיע.
