קצין הצנחנים שעשה לי חפיפה על הגזרה שלו באיו"ש בשעות אחר הצהריים של החג, היה "לא איתנו". ישבנו על המפות, הצירים, המשימות והאיומים, אבל הבחור הצעיר התקשה לשמור על קו מחשבה רציף. בסיור החפיפה הוא שלף את הטלפון הנייד והתבונן בסרטונים מגיא ההריגה שחבריו פרסמו בקבוצה היחידתית. עשיתי את הטעות – שידעתי שאתחרט עליה – והצצתי בזוועות.
כמה שעות לאחר מכן פגשתי מפקד צעיר מיחידה מסוימת, שרגע לפני כן קיבל הודעה שכל בני המשפחה של אחד מחייליו נרצחו. אבא, אימא ושני אחים. הוא נצטווה להפעיל "נוהל אובדנות", לקחת מן הלוחם את הנשק ולהצמיד אליו חבר לכל מקום שאליו הוא הולך, כולל לשירותים. הוא עבר קורס מפקדים וקורס קצינים, אבל איש לא לימד אותו כיצד להתמודד עם בשורות איוב ברמה כזו.
אנחנו לא רק מוכי הלם, אנחנו באזור נפשי לא מוכר. אנחנו רגילים לחשוב במורכבות: בני אדם הם בני אדם, אור וחושך משמשים אצלם בערבוביה, יש להם יצר טוב ויצר רע, והרשעים מסוגלים למעשים רעים אולם גם הם, לפעמים, מלאים חרטות. סכסוך לאומי מורכב מאינטרסים, ממאבק זהויות, ממתח בין דחפים אידיאולוגיים לצרכים קיומיים. לכן אנחנו חושבים באופן פרגמטי, סופגים, מכילים, מאמינים שצריך "לנהל את הסכסוך" וסוף הטוב לנצח.
המוח והלב שלנו אינם מכירים עמידה מול הרוע המוחלט. אנו מתקשים להאמין בקיומו של השחור משחור, בהתגלמות הנגטיב המוחלט של "אנוכי ה' א־לוהיך". עמלק והשטן הם ישויות מיתולוגיות, לא מציאות ממשית בעולם הזה. בימים כתיקונם, הזיכרון הקולקטיבי היהודי שפגש את השטן הנאצי לפני כמה עשורים בלבד מודחק לירכתי התודעה, מעדיף לא לחשוב על כך שהמהות הזו נמצאת פה קרוב, ליד הבית. על הרקע הזה, אירועי השבוע הנורא הביאו להתפכחות והתבהרות. אפילו העולם, שבימים כתיקונם שקוע בצביעות נוראית ביחסו לישראל ואינו חדל לערוך השוואות מוסריות בין הצדדים, התחיל להפנים השבוע שאין הבדל בין רוצחי חמאס לחיות האדם מדאעש.
סיפורי הגבורה ההירואיים נשמעו לא הגיוניים בעולם שמקדש את האינדיווידואליזם וחותר לרווחה אישית. לוחמים ואזרחים רבים השליכו את נפשם מנגד כדי להציל אחרים
צריך לפתוח בשורה התחתונה: את הרוע המוחלט צריך למגר באופן מוחלט. חיות אדם, ברברים שאיבדו כל צלם אנוש, אינם ראויים לשום עצמאות שלטונית. עד שיעברו מטמורפוזה ויזכו מחדש באנושיות, הם איבדו ברמה המוסרית את הזכויות הקולקטיביות שלהם. הם ימשיכו לגור בארץ הזו, "לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם", אולם לא יוכלו לשלוט בה, גם לא על עצמם.
התובנה הזו היא מהפכה מוחלטת מכל מה שמדינת ישראל ידעה וחשבה. שום גורם תכנון רציני לא הקדיש מחשבה לשאלה איך עושים את זה. זה לא נכלל בשום תכנון ובשום תפיסת הפעלה, גם לא אצל אלה מאיתנו שקוראים כבר שנים להחלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון. אבל זה מה שההיסטוריה הועידה לנו בדרך הקשה והכואבת.
אנחנו מצוּוים לרשת את הארץ. לקבל עליה אחריות, מלאה. לא לגלגל אותה לאף אחד אחר. ארץ ישראל נקנית בייסורים, ועכשיו אנחנו רק מתחילים להבין כמה כואבים הם יכולים להיות. בסופו של דבר זהו גם האופק היחיד לחיים שפויים לאזרח אשר בקרבנו. תחת שלטון הברברים, אין ולא יהיו לאף אחד חיים ראויים לשמם.
ההכרה הזו איננה גזענות. גם מדינות מערביות ומתקדמות מכרו את נשמתן לשטן. קורותיה של גרמניה, למשל, ממחישים כיצד השמדה מוחלטת של הרוע היא תיקון עולם. גרמניה עברה מטמורפוזה והפכה למדינה התורמת ליישובו של עולם. הלידה־מחדש שלה התאפשרה רק בזכות תבוסתה המוחלטת במלחמת העולם השנייה, תבוסה שכללה הרג של מיליוני אנשים וחורבן של ערים שלמות. הרוע המוחלט צריך למות כדי לחיות מחדש.
שעתה של ישראל היפה
על הביטוי מספר קהלת "יתרון האור מן החושך", הציעו דרשנים שהאור הגבוה ביותר בוקע מתוך החושך האפל ביותר. סיפורי הגבורה ההרואיים נשמעו כמעט לא הגיוניים בעולם המקדש את האינדיווידואליזם וחותר לרווחה אישית. לוחמים ואזרחים רבים השליכו את נפשם מנגד כדי להציל חיי אדם, גם במחיר חייהם. הסיפור של אלחנן קלמנזון לדוגמה, בנו של ראש ישיבת עתניאל הרב בני קלמנזון ואחיינו של מיכי מרק ז"ל, מפעים בגדולה שלו. איש צעיר אוסף את אחיו, טס לשדה הקרב, מוצא רכב צה"לי נטוש ומחרף נפשו לילה שלם כדי לחלץ פצועים מקיבוץ תוך כדי לחימה, עד שהוא נהרג בעצמו. אם יש רוח של גבורה יהודית, ככה היא נראית. ולא רק בשדה הקרב מפעמת הרוח הזו, גם בקרב אינספור אזרחים שפותחים את הלב ואת הכיס, מחפשים היכן להתנדב, מכינים מזון, רוכשים ציוד לחימה, מסיעים לוחמים. זוהי שעתה של ישראל היפה.
כל הארץ חזית, כולנו מגויסים. הימים האחרונים אינטנסיביים ברמות שאנחנו לא מכירים, האדרנלין אצל כולם בשיא. כל השבוע לא הצלחנו להתפלל אפילו תפילה אחת, בקושי להניח תפילין בבוקר ולקרוא קריאת שמע. אין שעות שינה נורמליות, אין זמן לארוחות, הלוחמים והמפקדים שלנו מתוחים מקצה לקצה על המון משימות, ואין גבול למספר ההקפצות והאירועים. באופן בלתי נמנע, הפאניקה של האזרחים יוצרת המון התרעות שווא, והזינוקים התכופים שוחקים את הכוחות. גם השורות הללו נכתבות במאמץ חריג, תוך כדי נסיעה ובין תדריך לתחקיר.
לצד כל אלה יש המון שאלות קשות, כי מה שקרה פה הוא מחדל קולוסלי. לא יעלה על הדעת שבשנת 2023, עם כל המיליארדים שמדינת ישראל משקיעה במודיעין, בכוח אדם, בטכנולוגיה ובציוד – אגף המודיעין של צה"ל, יחידה 8200, השב"כ, המוסד והדרג המדיני היו עיוורים לחלוטין למגה־אירוע שכזה. אבל אנחנו לא בזמן שאלות עכשיו אלא בזמן מלחמה, וברגע הזה אנחנו צריכים לדחות הצידה כל מה שלא רלוונטי לניצחון.
בתוך כל הכאוס הזה יש גם גאווה גדולה. עם ישראל מגלה את מה שהחסידות כינתה "היחידה שבנפש" – החלק הכי גבוה שלו, הכי אלטרואיסטי, הכי סולידרי. כל ישראל ערבים זה לזה, אבל עכשיו רואים זאת בעיניים. אנחנו עומדים בפני מערכה ארוכה וקשה, אין לנו מושג כמה זמן היא תימשך ומה המחיר שעוד ניאלץ לשלם, אולם אנו חזקים ואנחנו ננצח. חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א־לוהינו.
