העולם אוהב אותנו פתאום. סוף סוף. תמונות הקטל ההמוני במערב הנגב, נוסח קישינב ובאבי־יאר, עשו לו את זה. בפני ערכאות האג עדיין מונחות תלונות שונות נגד פשעי הכיבוש הישראלי בשטחים ובעזה, אך לשעה קלה נוצרה הבחנה בינלאומית נדירה בין הטובים לרעים פה, לשעה קלה בלבד. הרי רושם האומללות שלנו יתפוגג. הוא כבר מתפוגג. ובכל מקרה, אסור לנו להתייחס אליו כאל נכס אסטרטגי.
מי ייתן והפעם יתאפשר לנו לסיים את המלאכה הצבאית, גם אם היא תתארך לתוך החורף, ושאנחנו עצמנו נאפשר. בינתיים, זהו המפנה המרעיש והחד ביותר בדעת הקהל הישראלית. כמעט כולה התאחדה לפתע סביב ההבנה שבעיית עזה בלתי פתירה בשלט־רחק. או שאנחנו שם או שהם כאן. מה שנחשב עד לפני שבוע כרעיון עוועים של מיעוט קיצוני הפך בן־לילה לקונצנזוס, כמובן לא מתוך הבלחת געגוע לחבלי מולדת שננטשו ב־2005, אלא בזכות התבהרות תובנה מאוחרת שאי אפשר אחרת.
בארץ הקטנה הזאת יש מקום למדינה אחת בלבד, יהודית, דמוקרטית כמובן, בעלת צבא חזק ונחוש. כל ניסיון לחלוק עם אחרים את הריבונות עליה סופו להסתיים באסון כבד, מעבר לכל דמיון. אפילו מתנגדי אוסלו וההתנתקות הפסימיים ביותר לא שיערו זוועות בנוסח שמחת תורה. הם חזו קטיושות או פיגועים קונבנציונליים אחרי העברת הרצועה לידיים פלסטיניות, לא מרחץ דמים משפיל וסיטוני שכזה, ולא את האפשרות שההעברה הזאת תאפשר לאויב לייצר בהדרגה חזית רב־זירתית נגדנו.
חבל, כמה חבל בלשון המעטה, שההכרה הכללית באיוולת של פיתויי הנסיגות הבשילה רק עכשיו. עד השבוע שום ממשלה בישראל לא יכלה לפעול באופן יסודי נגד חמאס גם אילו רצתה לפעול, מפני שלא היה מנדט מהציבור וממעצבי דעתו לטיפול יסודי בעזה ובחמאס. עזה עשתה פה אסוציאציות של מקום ארור, בלתי אפשרי לשליטה מקרוב, שכביכול אין לנו מה לחפש בו.
"שלום, שלום לך עזה/ אנחנו נפרדים/ אשב לי על הפלאזה/ אשכח מהמדים", התנגן בשנות אוסלו פזמון פופולרי. תעמולה בלתי פוסקת עשתה שמות בטענת הצורך הציוני והביטחוני באחיזה שם. הכרעת מתפקדי הליכוד נגד נסיגה התבטלה בתוך שבוע אחרי ששישה חיילי גבעתי נהרגו במחנה זיתון. העיתונים פרסמו תצלומי ענק של סריקת השטח בעקבות חלקי גופות, ותבעו בגרון ניחר להסתלק משם. אכן, זה היה מראה איום ונורא, אבל הבריחה המיטה עלינו מראות איומים פי כמה.
בין מלחמת ששת הימים לעקירת גוש קטיף, לאורך ארבעה עשורים כמעט, נהרגו ברצועה 268 חיילים ואזרחים. רק השבוע, ביממה אחת, נרצחו ביישובי עוטף עזה יותר מ־1,200 בני אדם. בין מלחמת ששת הימים לעקירת גוש קטיף נחטפו שני חיילים בידי מחבלי חמאס שהגיחו מעזה. השבוע, בבוקר בהיר אחד, נחטפו יותר ממאה חיילים ואזרחים.
רוב אזרחי ישראל השתכנעו בשעתם שגדר גבוהה, כיפות ברזל וחיל האוויר יוכלו לפתור את הבעיות הביטחוניות הקלות שיתעוררו אחרי הנסיגה, כשלא נצטרך לשמור עוד על נצרים ולאבטח את נווה־דקלים. הלהיט האחרון היה המכשול התת־קרקעי, שמערכת הביטחון השקיעה בו מיליארדים. "זה קיר חשוב מאוד לביטחון ישראל, בזכות הבטון והטכנולוגיה", אמר הרצי הלוי בטקס הפרידה מתפקידו כמפקד פיקוד הדרום ב־2021, ומיד הזהיר: "האויב כבר יושב וחושב כיצד הוא יכול להפיל אותו".
ומה אנחנו חשבנו? שלאורך זמן אפשר לסכל את מזימות האויב באמצעות מיגון טוב או מודיעין; שאפשר לחיות לצד חמאס, ההולך ומתמתן כביכול ומשתוקק לפתרון בעיית האבטלה ברצועה; שאין צורך להכריע אותו וגם אסור להרגיז יותר מדי.
מנעמי התיווך המצרי היו תמיד מלהיבים יותר מהפצרות ראשי התושבים, כמו אלון דוידי, להכות בארגון של סינוואר והנייה עד רדתו. הפסקות האש בין הסבבים עלו בקנה אחד עם התשוקה הישראלית המתמדת לשקט, לשלום עכשיו, עם ההתמסרות לאשליה שבסופו של דבר האויב שלך הוא בדיוק כמוך, כמאמר השיר של שלום חנוך בעידן אוסלו. רק רוצה פרנסה ובריאות.
ערב יום הכיפורים האחרון, לקראת יום השנה החמישים למלחמה, הערתי פה שאילו פרצה המלחמה בגבולות 67' הייתה מתרחשת "זוועה ביטחונית" בלב הארץ, אבל ישראל הייתה אז מספיק עבה כדי להתמודד עם שלל אויביה. כמעט כל ריכוזי האוכלוסייה נותרו בלתי פגיעים, בלי צורך בכיפת ברזל, הרחק מקו החזית. דא עקא, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, אוסלו וההתנתקות חזרנו לגבולות 67' בגזרת עזה, גבולות אושוויץ כהגדרתו המדויקת של שר החוץ אבא אבן אחרי מלחמת ששת הימים. בגין ויתר על חבל ימית שחצץ בין עזה לסיני, רבין על ערי עזה, שרון על גוש קטיף, ובשמחת תורה אכן פקדה אותנו זוועה ביטחונית.
בטיפשותנו סמכנו על תחליפי שטח ולא על השטח עצמו. ההערכה הרווחת פה אמרה שמודיעין משובח וערנות מתמדת יספיקו לצה"ל מול אויב שכל טעם קיומו הלאומי הוא השמדת ישראל. זו הייתה משימתו העילאית מאז מסירת רצועת עזה לידי ערפאת ואבו־מאזן, והוא נערך אליה בשקידה מופתית ובכישרון.
כשעיתונאים בכירים לעגו למתנחלים שמסתובבים תמיד חמושים או למנהיגי ימין שמשווים פלסטינים לנאצים, הפלסטינים בעזה נערכו לתקוף אזרחים בלתי חמושים, זקנים, נשים וטף. בשבת הם ביצעו בנו את זממם. לפי כל הסימנים הוא כלל תוכנית מתקפה של חיזבאללה בצפון, שם ויתר אהוד ברק באביב 2000 על רצועת הביטחון שחצצה בין הארגון ליישובינו, אף זאת בלחץ דעת הקהל, ארבע אימהות הבלתי נשכחות. הנחמה היחידה כרגע היא שלפחות את רוב חלקי יו"ש הצלחנו להציל מציפורניהם, והתקווה שלפחות הפעם נלמד לקח. אם לא עכשיו, אימתי?
