במהלך השבוע הקשה שעובר עלינו, נשמעו השוואות רבות לשואה ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, דווקא היה בהן לא מעט היגיון. אמנם, מבחינת המטרות שלהם, אין הבדל גדול בין האויבים שלנו לבין הנאצים. ולמרות זאת, בכל הנוגע לאכזריות חייתית, כנראה שפראי האדם מעזה גרועים יותר מהאינטלקטואלים של גרמניה לפני 80 שנה, ששרפו יהודים לצלילי מוזיקה קלאסית.
וכן, חוסר האמון שלנו שמשהו כזה באמת יכול לקרות, עלול להזכיר לנו נשכחות. במקרה של יהודי אירופה, כל הסימנים היו למול העיניים, בנוסף לכך הנאצים אמרו במפורש מה הם מתכוונים לעשות. ובכל זאת, הרוב המוחלט של היהודים פשוט לא האמין ששכניהם באמת מסוגלים לקום יום אחד ולקחת אותם בשיירה לתאי הגזים. בנוסף לכך שגם מול הנאצים וגם מול חמאס רווחה בקרבנו התפיסה שאולי מדובר בשחקן רציונלי, שאמנם לא מחבב אותנו במיוחד אבל סך הכול שמנסה לדאוג לטובת עמו, ולכן לא יבצע רצח בלי אבחנה – רק כי הוא יכול. וכמובן, המספר הבלתי-נתפס, יותר מ-1200 הרוגים ביום אחד, מספר שלא ראינו מאז שנת 1945.
אבל, יש הבדל אחד מכריע שבכל זאת הופך את הסיפור הנורא הזה, והוא ללא ספק נורא, לשונה לחלוטין. למרות הדמיון, אני מאמין כי לא מדובר בפרק נוסף בסדרת הפוגרומים שהעם היהודי ידע באלפיים השנים האחרונות, אלא במקרה אחר לגמרי.
לא כצאן לטבח
בסופו של דבר, ניתן לסכם את הבדל זה בנתון שפרסם כתב חדשות 13, אלמוג בוקר: 1500 מחבלים הרוגים נאספו בשטחי ישראל.
כלומר, אם 1500 זו הכמות שנהרגה פה, סביר להניח שמספר גדול בהרבה חצה את הגבול, כאשר הוא מאורגן וחמוש מכף רגל ועד ראש. הכמות הזו מבהירה לנו גם מול מה הכוחות הסדירים בשטח, כיתות הכוננות והמשטרה, נאלצו להתמודד. מדובר בשינוי מוחלט של כל מה שהם רגילים לו וכל מה שהם התאמנו לקראתו עד כה: במקום חוליית מחבלים שצריך לאתר לפני שתספיק לעשות להסב רע לאחת המשפחות, אנו עדים למתקפה מאורגנת של עשרות לוחמים בכל יעד. כל זאת בזמן שכוחותינו נמצאים בנחיתות מספרית ברוב המקומות, כמו גם עם חוסר רציני בתחמושת.
ואחרי שאמרנו את זה, בואו נדמיין מציאות של כאלפיים חיילים נאצים אשר כובשים עיירה יהודית אחר עיירה יהודית. הם אפילו לא מנצלים הפצצה שגורמת לאנשים להיכנס למרחב מוגן, כפי שקרה לאחרונה, אלא פשוט נכנסים לאור יום לעיירה.
האם היינו שומעים גם שם את סיפורי הגבורה שזורמים מכל פינה? על לוחם שהגיע ותפס נשק וחיסל ארבעה מחבלים? על מג"דית שלקחה עם הכוח שלה חמישה עשר שבויים? על כיתת כוננות שבלמה עשרות מפגעים במשך שעות? על מבצעי חילוץ ועל הפצצות מהאוויר?
התשובה היא כמובן לא. לא היינו שומעים על עשרה או חמישה עשר הרוגים מקהילה אחת (שוב, מספר מזעזע), אלא במקרה הטוב, על מספר דומה של ניצולים. לא היינו שומעים על מאבק בכל נקודה, ובסופו של דבר על תבוסה של האויב בכל החזיתות, בין אם זה לקח כמה שעות או יממה וחצי. ודאי לא היינו סופרים יותר הרוגים בצד של האויב מאשר בצד שלנו, וזה כאשר האויב מתמקד בנשים, ילדים, זקנים, אנשים שישנים במיטה ואנשים שרוקדים במסיבה, ואנו מתמקדים בגברים בריאים, חמושים וששים אל קרב.
אפילו הטבח הנורא וחסר התקדים של השבוע, יכול להזכיר לנו שהאויבים שלנו אמנם לא השתנו הרבה בתאוות הדם ובשנאת ישראל, אבל אנחנו כן. אבותינו חיו במציאות שונה לחלוטין מזו שלנו. מציאות שאנו אפילו לא מסוגלים להבין; שבמסגרתה כאשר מגיעים כמה חיילים למאות אנשים ואומרים להם ללכת, הם הולכים. אם מעלים אותם על הרכבת, הם עולים, ואם מעמידים אותם בתור למשרפות – הם עומדים בסבלנות. במדינת ישראל של היום, ליהודים יש לא רק צבא וטכנולוגיה, אלא גם רוח לחימה, החל בגברים שמגנים בגופם על משפחותיהם, וכלה ברחל מאופקים.
קרבות הבלימה נגמרו, ועכשיו צה"ל ערוך ומוכן, ולכן נותר רק השלב הבא. הזדמנות שלא הייתה כמותה כבר חמישים שנה. אפשרות להזכיר לכל העולם מה קורה כאשר תוקפים את מדינת ישראל, שבה יושב היהודי זקוף הקומה שיודע לשלוט בגורלו. יש לנו גיבוי לאומי וגיבוי בינלאומי, ואנחנו מתפללים שגם גיבוי מלמעלה. אסור לנו להחמיץ את השעה.
