הסברה יעילה בימי לחימה היא עניין קריטי. יש למקד אותה בשלושה קהלי יעד לפחות: מול האויב, שאמור להרגיש את עוצמת הכוח שלנו; מול העולם המערבי, שצריך לאפשר את הלגיטימיציה לפעולה, ומול הישראלים – שהחוסן הלאומי שלהם מאפשר את המשך הלחימה.
בכל מערכה מתעוררות דילמות קשות למערכי ההסברה. ב"מלחמת שמחת תורה" הדילמות קשות כפליים. המראות של קשישים, נשים וילדים מובלים חסרי אונים אל הלא נודע, ההתעללות וההשפלה, הזכירו לכולנו תקופות מוקדמות יותר באירופה של שנות הארבעים של המאה הקודמת. תחושת הפקרות ריבונית. יהודים חפים מפשע לא בטוחים גם במדינת ישראל שלנו.
אכן, הפגיעה העוצמתית ביותר במלחמה הזו היא פגיעת אמון, לא פחות מהפגיעה הפיזית. היא נוגעת לתחושת אובדן הריבונות, לבעלות על המדינה והארץ שלנו. לשעות בודדות, נראה היה שישראל איבדה חלק מהנגב המערבי וזה לא משהו שכניסה קרקעית או מטחי טילים לרצועה יכולים לשקם. מדובר בתחושה עמוקה יותר. סוג של טראומה לאומית שנוצרת.
כתוצאה מקריסת האמון, המסרים שיקבל הציבור הישראלי מהדרג המדיני והצבאי – חייבים להתחשב בתחושות האלו. הם מוכרחים לקחת בחשבון שמה שחרוט לאזרחים בתודעה הוא גדר מערכת פרוצה. אם לא נעשה את זה ההתגייסות האזרחית המדהימה שאנחנו חווים תהיה לשווא. אז מה עושים? ראשית – המנהיגים צריכים לתקשר עם הציבור, גם בצורה בלתי אמצעית – לרדת לשטח, להיפגש עם האנשים ולא רק באמצעות הודעות כתובות לאקוניות וסיסמאות ריקות מתוכן. במקביל, המנהיגים צריכים לשקף לציבור את אופי המשך המערכה ואת המראות שעוד נכונים לנו. צ'רצ'יל, למשל, דיבר על דם, יזע ודמעות.
הציבור הישראלי צמא גם הוא להנהגה מאוחדת שתדבר אליו בצורה אמיתית. ולצד הדיבורים, חשובים כמובן המעשים – לשקף לציבור שהמערכים עובדים – מרמת מחסני החירום ועד לסרטוני ההסברה לעולם. בנוסף, המערכת חייבת לתכלל את המסרים בין כלל הגופים כדי לייצר תיאום ותחושה אצל הציבור ש"העסק" עובד.
הניצחון בהחזרת אמון האזרחים הוא הכרחי, כי המלחמה היא לא רק בשדה הקרב. היא על האמונה הבסיסית שהמדינה כאן עבורנו.
אלעד טנא כיהן כראש מערך ההסברה הלאומי
