בחוץ המשיך הרעש המחריד, שהיועצת המשפטית לממשלה החליטה שהוא יעיל ונחוץ ובלעדיו מחאה אינה מחאה. כל כך סמלי שכלי הנשק היעיל ביותר שמצאה לה המחאה האלימה הזאת הוא פשוט "רעש". רעש שבולע הכול, שסותם כל טיעון, שלא מאפשר לדעות אחרות להישמע. רעש מחריש אוזניים, שכל מטרתו לטשטש את השיחה ולא לתת לשום דבר אחר מלבד פסיכוזת הזמבורה להישמע.
רוטמן מדבר? רעש. ערוץ טלוויזיה משדר? רעש. יהודי מתפלל ביום כיפור? רעש. רעש, רעש, רעש. אבל כמו שאני נוהג לומר מדי פעם לעולל (שליברלי הרבה יותר מחסידות ברסלר): "זה שאתה צועק לא אומר שאתה צודק". במקרה של הברסלרים, זה שאתה עם זמבורה לא אומר שאתה פיגורה.
הפסקול יעקב
באולפן היה שקט ומחויך, ולמרות הבלגן והיציאה החפוזה לפרסומות התוכנית התחילה. אחרי שתי דקות קלטתי פתאום שעם כל הכבוד לאייטם על ד"ר שלמה קרעי שמחזיק אתרוג בסעודיה, השארנו את יעקב אבינו בסוכה עם הזמבוריסטים. שלחתי לידידיה את השאלה אם צריך לזמן אותו שוב. הוא ענה לי שלא אדאג, ברגע שהאושפיז הוזמן הוא המשיך איתנו לאולפן. זה חלק מהדיל.
בטוויטר כבר החלו חגיגות של חסידי ברסלר על איך שדפקו שידור של ערוץ 14. ינון מצידו הזמין את הקהל לבוא מחר ולהראות נוכחות מול פסיכוזת הזמבורה. אגב, זמבורה היא ללא ספק מועמדת בכירה להיכנס לרשימה שלי של "מילים שנשמעות חמודות מדי ביחס למה שהן מייצגות".
אין עדות טובה יותר לחלק מהשטויות שהמחאה הזאת מנסה לייצר מעצם העובדה שהיא בחרה ברעש מחריש אוזניים כפסקול שמייצג אותה. בכל פעם שהיא מניחה את הרעש בצד ונותנת לאנשים להתראיין, לדבר, להגיב, היא חושפת שורשים עמוקים של שנאת יהדות, שנאת ימנים, ובאופן כללי שנאה עמוקה לכל דבר שאינו היא. שנאה מצטלמת פחות טוב, ומושכת פחות אנשי ביניים מטבעה, ובאופן כללי מסבכת אותך בכל מיני התנצלויות והבהרות ומכתבים על "כמה לא התכוונו להרוס את התפילה בכיפור". אז למה להסתבך, כשאפשר פשוט להרעיש?
גם בתחום הרעש חל שדרוג. בהתחלה הם השתמשו בזמבורות פשוטות של אוהדי כדורגל. עם הזמן הבינו אנשי הרעש שהם לא מייצרים מספיק מהומה, ועברו לצופרי אוויר, מהסוג שמשאיות משתמשות בו לעיתים בשטח עירוני ומוציאות ממך קללות שלא אכתוב כאן. אבל זה לא הספיק, אז אנשי פסיכוזת הזמבורה שדרגו את עצמם והחלו לעטות על אוזניהם אוזניות איכותיות שיגנו על עור התוף העדין של מי שלא מפסיקים לזהם את האוויר בגלי קול מחרידים.
מכבסים בחוץ
כשיצאתי מהאולפן אחרי השידור חיכו לי אנשי הרעש מחוץ לאולפן, עם תופים, מגאפונים וצופרים. "יותם זמרי לדין", הם צעקו, ואני התגאיתי על ששודרגתי למעמד שרק חותמי הסכמי אוסלו זכו לו. הם קיללו, וצווחו, והרעישו. אחד התקרב למכונית שלי עם המגאפון התורן, וצווח עליי שאני סמרטוט, ואפס, ושיום יבוא והם יטפלו בי.
אני באמת חש גאווה כשאנשי הרעש מגיעים למקומות שבהם אני משמיע את דעתי ומנסים לצפור עליה עם אוויר. לפני כמה חודשים עצרתי לשיחה עם כמה מהמפגינים האלה, בתקופה שהם הרעישו פחות והיה נדמה שהם רוצים לדבר. שוחחתי איתם שעה, ואני מוכרח להגיד שאחרי שעה גם הם הבינו שגם אם אני צריך אולי לעמוד לדין, אפשר להסתפק בגזר דין של כמה שנים בפנים, לא חייבים מאסר עולם. אבל ככל שהמחאה קטנה והולכת, נשארים בה רק אלה שהדבר היחיד שהם יודעים לעשות הוא רעש.
יום למחרת הגיעו לסוכה של ערוץ 14 מאות צופים. פתחנו עוד שלוש מחלקות למאושפזין חדשים. אנשי הפסיכוזה לא הגיעו, אולי כי הם עשו כבר מספיק רעש, אולי כי הבינו שהפעם הם לא מגיעים למגרש ריק, אולי כי הם הלכו להרעיש במקום אחר. האורחים היו מחויכים, שמחים, עם מעט מאוד זעם והרבה שמחה.
גם ביום הבא אנשי הרעש לא הגיעו. הרגשתי כמו שמרגישים כשמכונת הכביסה מפסיקה לעבוד, ואתה שוכב בסלון ופתאום קולט כמה רעש היא עשתה. אז מכונת הכביסה תחזור, והצופרים ימשיכו לצפור, אבל כל הרעש שבעולם לא יצליח להלבין את האמת השקטה שנחשפת מתוך המחאה. יאללה, זזתי לעמוד לדין. 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
