משהו מוזר קרה לי ביום כיפור. כתבתי בפייסבוק את הדעה שלי על אירועי כיכר דיזנגוף – בחיי שחשבתי שזה קול ההיגיון המרכזי – וחטפתי תגובות כאילו אני האיש שיזם את המהפכה המשפטית, את התפילה בכיכר דיזנגוף ואת קץ הדמוקרטיה הישראלית. "ביביסט" כתבו לי, "אידיוט שימושי" של רוטמן ולוין. מצאתי את עצמי בוויכוח המוני שבכלל לא התכוונתי אליו. לא האמנתי שהדעות עד כדי כך שונות בסביבה שלי.
ראשית אשבע אמונים לשבט הקדוש. אני חילוני גמור. לא עשיתי ברית מילה לבן שלי. התחתנתי פעמיים, אפס פעמים מהן ברבנות. אבל נאלצתי להתגרש שם, אלוהים ישמור. לא עליתי לתורה. ביקרתי בבית כנסת פחות מעשר פעמים בחיי. כשהילדה הגדולה שלי הייתה בגן התקשרתי לגננת כשהיא שהתחילה לספר לילדים על אלוהים.
אני גם מתנגד להפיכה המשטרית ולממשלה. האירועים ביום כיפור שלימדו כמה דקים החוטים שמחברים את הקהילות הישראליות, מבהירים שהממשלה הרעה הזאת חייבת לחלוף במהרה לטובת ממשלה מרכזית יותר. למדנו כמה אחריות צריכה להיות למנהיגים כדי לשמור עלינו מפני קריסה. הממשלה הנוכחית שהחליטה לדרוס באלימות את המנגנונים האחרונים שמאפשרים לנו להתקיים פה, בהנהגת ראש ממשלה נאשם בפלילים שמשתמש בכוחו הציבורי לטובת ענייניו הפרטיים, איבדה את זכותה לשלוט. נתניהו צריך לפרוש ולהתרכז בבעיות המשפטיות והבריאותיות שלו. בחירות עכשיו.
אני מקווה שאני עומד בדרישות השבט. אבל לצד העמדה שלי בתוך המשחק, כשמדובר בכללי המשחק – אני מחזיק מעצמי דמוקרט. ובעיניי המחאה נגד המהפכה של נתניהו ולוין חשובה לא כדי להכריע מי השבט שישלוט בישראל – הדתיים או החילונים – אלא איך ייראה המנגנון הדמוקרטי שיאפשר לנו להמשיך לחיות ביחד, רוב ומיעוט במדינה משוסעת, כשלא משנה מי הרוב ומי המיעוט באותו רגע. בגלל זה צריך בג"ץ עצמאי, חוקה מערבית מכילה, וסובלנות בין הקבוצות.
אני חושב ומרגיש, שחילוניות דמוקרטית חייבת להכיל תפילה אורתודוקסית במרחב הציבורי בכלל ובתל אביב בפרט, גם אם המארגנים עושים פרובוקציה דווקא, גם אם למארגנים יש אג'נדה פוליטית, וגם אם הם מתנגדים גמורים לחילוניות הדמוקרטית שמאפשרת להם לקיים את התפילה.
אפשר אפילו לנשום עמוק מול הפרדה מסוימת בין גברים לנשים בזמן תפילה אורתודוקסית במרחב הציבורי, שאינה בכפייה. אין אחד שלא יודע שבמשך מאות שנים, ההפרדה היא המסורת בכל קהילות ישראל האורתודוקסיות ולכן אם יש תפילה ציבורית, תהיה בה הפרדה לשומרי המסורת. זה לא הדרה באוטובוס ולא מחיצה בהופעה. זה אירוע פולחן דתי. בדיוק כמו שהיה בתפילה המוסלמית לכבוד חג הקורבן, שהייתה על טהרת הגברים והתקיימה לפני שלושה חודשים במרחב הציבורי שבו יש גם יהודים רבים מאוד – פארק מורדות יפו.
ראיתי את הסיסמה "מכבדים את התפילה, מתנגדים להפרדה". זאת סיסמה ריקה ומיתממת שמנסה להסתיר את זה שאין כבוד גם לתפילה. בדיוק כמו שבצרפת אומרים "מכבדים את היהדות, מתנגדים לשחיטה כשרה" או "מכבדים את האיסלם, מתנגדים לחיג'אב". אפשר לנשום עמוק ולהכיל מסורת דתית גם אם הפרקטיקות שלה לא מוצאות חן בעינינו.
כתל אביבי אני גם זוכר שכ-25% מתושבי העיר הצביעו ליכוד, ציונות דתית ושס, וכיכר דיזנגוף לא פחות שלהם מאשר של מצביעי מרצ ויש עתיד. אני גם זוכר שאחים לנשק צעדו בבני ברק, עיר שבה איש מהם לא גר. ובגלל שישראל חשובה לי, אין לי כוונה או אפשרות לחיות במדינה שאין בה ליכוד, ציונות דתית ושס. וצריך למצוא את הדרך לחיות איתם: בג"ץ עצמאי, חוקה מערבית, ואורך רוח של סובלנות.
אני מבין טוב מאוד למה לכל כך הרבה תל אביבים אין סובלנות ואורך רוח. ההתקפה של ביבי על הדמוקרטיה ריסקה את האמון והאמונה בחיים משותפים. אנשים לא רואים בתפילה של עמותת "ראש יהודי" רק תפילה, אלא שלב בתוכנית השלבים המשיחית להחזיר את כולם בתשובה, לקדם הדתה של המרחב הליברלי, ולהשליט את הרפורמה המשפטית ואת מאות החוקים שיפגעו בחופש האזרחי האישי.
אבל בערב יום כיפור, חילונים חופשיים נהגו בעריצות של רוב ליברלי כלפי מיעוט דתי. זה היה אירוע דתי מאושר וחוקי והמון אדם פוצץ אותו כי המארגנים לא באו להם טוב בעין. על ההפרדה אפשר להתווכח אבל היא לא הסיפור. ראשית, גם אחרי שהוסר חבל המריבה – החילונים פוצצו את האירוע. שנית, איש לא הסמיך את האזרחים הטובים האלה לאכוף את הוראת בג"ץ. ושלישית, זה מזמין אנשי ימין לפנות בכוח את איילון בחסימה הבאה. זה כמו כהניסטים שמפוצצים תפילה מוסלמית ביפו או מתנחלים שמגרשים פעילי שמאל בחברון. הם מרגישים הכי צודקים, אבל הם הזמינו את עריצות הרוב הכללי נגדנו. כל קהילה צריכה לזכור שהיא לא לבד פה.
השורה התחתונה היא שהמאבק הוא כבר לא על מנגנון דמוקרטי הוגן שיאפשר לקהילות הישראליות להתקיים זו לצד זו בכבוד הדדי מינימלי. הציבור התל אביבי שפוצץ את התפילה לא רוצה לחיות עם דתיים או ליכודניקים. למעשה, אני לא חושב שיש לו תוכנית בכלל לאן הוא הולך. הוא נובח ונושך כי הוא מפחד וחסר תקווה, אין לו מטרה אסטרטגית בת קיימא. הוא מקווה שהדתיים והמשיחיים ייעלמו יום אחד, אולי הוא מקווה שהמדינה תתפצל. זה בדיוק כמו שהימנים מאמינים שהדמוגרפיה תעלים מפה את החילונים והשמאל, או שיום אחד הפלסטינים ייעלמו מפה כי יישבר להם או שהמשיח יבוא.
שום משיח לא יבוא. כל תקווה להיעלמות קהילה אחרת היא תקווה לאלימות, שפיכות דמים, מלחמה פנימית וחיצונית, חורבן. מי שנאבק למען מדינת ישראל דמוקרטית צריך לזכור שהוא הולך לחיות עם חרדים, חרדלים, דתיים ומסורתיים. חלקם גרים בתל אביב. הם לא יחזיקו תמיד בשלטון, אבל הם גם לא ייעלמו. יהיו להם שופטים בבג"ץ ושרים בממשלה. ולכן צריך להילחם על דמוקרטיה שתאפשר לנו לחיות ביחד. מה שהיה ביום כיפור זה לא מאבק על דמוקרטיה אלא חרחור מלחמה בין קהילות שבה כולם יפסידו.
והערה: הכל נכון גם לגבי תומכי הרפורמה ומעודדי השליטה בשטחים. גם אתם צריכים ללמוד לחיות עם חילונים, ליברלים, שמאלנים, ערבים, פלסטינים, פליטים, מהגרים, להטבים וטרנסג'נדרים. זאת המשימה הלאומית. דמוקרטיה מאפשרת, רגישה וזהירה, לא פסילה של זכויות של קהילות אחרות. כי אז כולם מפסידים.
