זה לא עומד להיות טקסט אופטימי, אבל בסופו אתם תמצאו בהחלט קריאה לפעולה. כי אין שום היבט אופטימי לאירועי יום הכיפורים תשפ"ד. המראות של יהודים מפוצצים תפילה בכיכר קורעים את הלב. ואל תטעו, המחאה ממש לא התחילה והסתיימה רק בכיכר. חברים תושבי תל אביב מדווחים על הפרעה לתפילות היום הקדוש גם במקומות אחרים בעיר, בבתי כנסת ובמקומות תפילה מאולתרים, שלא הגיעו לחדשות אך פצעו את לבם של המתפללים בעיצומו של היום הקדוש. יום הכיפורים, שהיה משך שנים סמל ומופת לחיבור ישראלי, ואם לא חיבור, לפחות התחשבות הדדית וכבוד הדדי, הפך באחת ליום של שנאה ופילוג. מוקדם להעריך כיצד ייכתבו קורות העיתים של השנה הזו שבעיצומה אנחנו מצויים. אך יש לי תחושה קשה שמאורעות יום הכיפורים הזה עוד יהפכו לנקודת ציון היסטורית, ולא מן החיוביות שבהן.
קל לנסות לייחס את האירועים ל"קומץ קיצוני" או ל"שוליים סהרוריים". זה לא המצב, ממש לא. למען האמת, לא פחות מן התמונות הקשות, צובטות את הלב התגובות שמציפות את הרשת והתקשורת הממוסדת. תגובות כדוגמת הפוסט הקצר שפרסם אמש בפייסבוק פרופ' מני מאוטנר, "בסוף השבוע הזה, בעיר תל אביב, הוקמה מדינת יהודה והמדינה הנפרדת ישראל". או למשל מה שכתב פרופ' חיים וייס, לפיו "התגובה המהירה והנחושה של המפגינים והמפגינות מוכיחה, שוב, כי המחאה הזו אינה פועלת רק בתחומים הצרים שהיא הציבה לעצמה בראשיתה. יש כאן ציבור גדול מאוד, שבורא לעצמו מדי יום ביומו שפה פוליטית והוא לאט לאט מבין את הקשר בין העליונות היהודית העומדת בבסיס השליטה בשטחים ובין מה שקורה בתל אביב ובשאר ערי ישראל".
רבים עמדו כבר על הקשר שאיננו ניתן לניתוק בין התנהלות עיריית תל אביב, והעומד בראשה רון חולדאי, ובין הבחירות המקומיות הקרבות ובאות. חלקם ניסו לגמד כך את האירוע, ולהפוך אותו לעוד סוגיה פוליטית לא חשובה. האמת הפוכה. העובדה שלחולדאי ברור שמתן היתר לקיום התפילה עם מחיצה סמלית יפגע בו קשות בבחירות, ואילו עימות עם המתפללים ומתן גיבוי למי שפוצצו את התפילה יועיל לו, רק מעניקה שיקוף נוסף לסיטואציה הנוראית אליה נקלעה מדינת ישראל והחברה הישראלית. אל תטעו, חולדאי קורא את השטח מצוין, וכמוהו גם יאיר לפיד שרוכב במתק שפתיים על גלי השנאה. המחשבה שכל זה הוא רק קצף על פני המים היא נאיביות חסרת בסיס, למרות העובדה שכמה מהאנשים שאני הכי מעריך אוחזים עדיין בעמדה הזו.
אז הכל אבוד? באמת נגזר עלינו להתחלק לשני עמים? אין דרך לעשות סיבוב פרסה ולחזור שנתיים לאחור? החלק הפסימי של התשובה לשאלה הזו הוא שאכן כן, החוזה הבלתי כתוב שהחזיק איכשהו את הישראליות במשך כ-70 שנה התנפץ. הוא התנפץ כי הוא היה בנוי על הנחות יסוד שגויות שכבר שנים כולם יודעים שהן שגויות אך על אף זאת לא נעשה דבר כדי לעדכן אותו.
הבחירות האחרונות, והרפורמה שבאה בעקבותיהן, חשפו את עומק הפער בין הנחות היסוד הללו לבין המציאות. מדינת ישראל שאותה הקים דוד בן גוריון, מדינה שבה ההגמוניה החילונית אשכנזית ציונית היא בעלת הבית – פשוט איננה. אפשר לאהוב את זה ואפשר להיכנס בעקבות כך לחרדה קיומית, אך זהו המצב, בין אם נקבל אותו ובין אם נדחיק. ובמצב כזה צריך לחשוב היטב איזה חוזה חברתי חדש מתאים למדינה שבה אנחנו חיים, לא לזו שהייתה ואיננה עוד. מדינה שבה המרכיב הדתי-חרדי הולך וגדל ומשפיע. מדינה שבה הרכיב המסורתי בזהות של מרבית האזרחים הופך להיות יותר ויותר משמעותי. מדינה שבה הקבוצה המייסדת מרגישה תחושה אמתית של הידחקות לשוליים ואיום על כל מה שקדוש ויקר לה. מדינה שבה הפערים בין הקבוצות הפכו ממחלוקת לגיטימית למשבר שמאיים לשסע אותה לפחות לשני גזרים. הרפורמה, חשוב לומר, היא רק סימפטום. לב המשבר לא נעוץ בה, אלא במה שהיא חשפה ולכן גם אם היא תיעצר סופית השד לא ישוב אל הבקבוק.
לישראל דרוש חוזה חברתי חדש שבנוי קודם כל על נדיבות, מכל הכיוונים. חוזה שמוכן להכיר במציאות, אבל גם לתת מקום לכל הצדדים בחברה. לשם כך דרושה לנו, לפחות למשך תקופה קצובה, פוליטיקה של הסכמות. אפשר לחשוב על דרכים שונות להגיע לשם, אבל בסופו של דבר זה אינטרס של כל הצדדים. המשך הצעידה בנתיב הנוכחי תפגע קשות בכל חלקי החברה הישראלית. וכדי להגיע לשם, צריך קודם כל ציבור גדול שמעוניין בכך ומוכן להיאבק כדי שזה יקרה. האם יש למאבק הזה מספיק שותפים? האם יש מי שיהיה מוכן להרים את הדגל ולהתחיל לפעול? כי מילים ריקות לבדן לא יעשו את העבודה.
