אחד החפצים היקרים ביותר לליבי הוא עוזי ישן, חלוד, שכבר חמישים שנה אני שומר עליו בביתי מכל משמר. אין לי מושג כמה כדורים נורו ממנו, ולעבר מי הם כוונו. אני אפילו לא יודע את שמו של החייל שהעוזי היה שייך לו. ובכל זאת, העוזי הזה הוא אחת המזכרות המרגשות ביותר שקיבלתי אי פעם.
בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים הופעתי עם חברי המלחין דובי זלצר בכל גזרות הלחימה ברמת הגולן ובסיני. אחת מהופעותינו הייתה מול קבוצת טנקיסטים בסיני. שרתי ללוחמים, סיפרתי בדיחות, וניסיתי בכל מאודי לשמח את החיילים ולהשכיח מהם ולו לשעה קלה את מוראות המלחמה. אחד החיילים שם, בחור ג'ינג'י, לא הפסיק להפריע לי. בכל פעם שהתחלתי בדיחה, הוא מיד זיהה אותה וגילה לחבריו את סופה. קשה לתאר עד כמה עצבן אותי הבחור הזה.
בתום ההופעה נסענו להופיע בפני יחידה אחרת, ובדרך חזרה עברנו שוב במקום שהופענו בו בפני הטנקיסטים. לתדהמתנו, ראינו שם בור ענק. בעודנו מתבוננים סביב, מנסים לעכל את משמעות החיזיון הנורא שנגלה לעינינו, התקרב לעברנו חייל. הוא היה מפויח כולו, הלך באלכסון, ונראה שלא שלט לגמרי בכיוון ההליכה שלו. בידו היה רובה. "אתה זוכר את הג'ינג'י שהפריע לך בהופעה?", הוא שאל אותי. "זה שלו. קח לך את העוזי הזה למזכרת".
לא רציתי להתגייס למלחמה כזמר, אבל טוב שעשיתי זאת. אמן מסוגל להרים מורל של אנשים ששרויים בפחד, בייאוש, לעיתים אף בהלם קרב
הג'ינג'י הזה היה יכול להפריע לי ולקלקל לי את כל הבדיחות מעתה ועד עולם לו רק נשאר בחיים. הייתי מוכן לתת הרבה כדי שהוא ימשיך לקלקל לי בדיחות.
מלחמת יום הכיפורים, שבימים אלה מלאו לה חמישים שנה, היא סיפורם של החיילים הלוחמים שנתנו את נפשם, שהקריבו את חייהם, למעננו אזרחי המדינה. לכן כשהוצע לי ליצור סרט תיעודי שיעסוק בחבריי האמנים ובמה שעשינו אנחנו באותה מלחמה – נרתעתי בתחילה. אחרי הכול, מה בכלל עשינו שם? בשולי המלחמה היינו בדרנים, ואיך אפשר להשוות בין החוויות שעברנו, קשות ככל שיהיו, ובין לחימה עיקשת של מחרפי נפש אל מול האש, שהייתה מנת חלקם של הלוחמים?
לא רציתי להתגייס למלחמה כזמר. יום לאחר שפרצה המלחמה, ב-7 באוקטובר 1973, התייצבתי בבסיס סיירת מטכ"ל וביקשתי להצטרף אליה כנהג. אמרתי: "במלחמה הזו אני אהיה שוליה של לוחם. אני רוצה להיות חלק מזה. אני רוצה לתרום. קבלו אותי". אבל מפקדי הסיירת לא השתכנעו. אחד מהם אמר לי: "אתה יודע לשיר, נכון? אז קח אוטו, קח מוזיקאי שילווה אותך בהופעות, ולך למלחמה". וכך עשיתי.
בדיעבד אני חושב שטוב שעשיתי כך. מלחמת יום הכיפורים גרמה לי להבין איזה כוח נושא איתו האמן המופיע בשדה הקרב. פתאום הבנתי שלאמן יש יכולת עצומה להרים מורל של אנשים שנמצאים תחת אש ושרויים בפחד, בייאוש, לעיתים אף בהלם קרב. במצבים כאלה, כשאנשים התחילו פתאום לשיר, לחייך ואפילו לצחוק בקושי, חשתי שעשיתי עבורם דבר חשוב. הידיעה הזאת יצרה אצלי פתאום הערכה לתרומתם של אמנים בשעות לחימה כשהם עם החיילים בשדה הקרב. הבנתי שיש בכוחי לעשות הרבה: לא רק לבדר אותם, אלא גם לעזור להם, לתמוך בהם, להושיט להם יד, וכל זאת רק עם מילים, לחן וקול.
מהמקום הזה החלטתי להיענות להצעה וליצור, יחד עם הבמאי אורי הראל ועורך התוכן יובל ניב, את הסרט "אני מבטיח לך", שישודר במוצאי יום הכיפורים ברשת 13. הסרט נקרא על שם השורה מהשיר "המלחמה האחרונה" מאת חיים חפר ודובי זלצר, שבה ילדה קטנה מקבלת הבטחה מאביה שזו תהיה המלחמה האחרונה. "למה הבטחת?", נשאלתי אינספור פעמים מאז שהקלטתי את השיר הזה, לפני חמישים שנה. "אתה יודע כמה מלחמות היו מאז?"
כן, אני יודע. ודאי שאני יודע. ויש לי גם תשובה לשאלה הזו: השורה הזו היא לא הבטחה, כי אם תפילה, תקווה. שיר הוא תקווה. בלי תקווה אנחנו לא שווים שום דבר. ואני ממשיך להתפלל ולקוות.
לצורך הסרט ראיינתי כעשרים מטובי האמנים, והם סיפרו לי מחוויות המלחמה שלהם. ריקי גל וקובי אשרת סיפרו לי שבדרכם בחזרה מהופעה בסיני תעו בדרך ונקלעו בטעות לשטח מצרים, ולא היה חסר הרבה שייפלו בשבי. ירדנה ארזי סיפרה על הופעה בגולן עם להקת כוורת מול גדוד צנחנים שזה עתה ספג אבדות כבדות. "הם בכו, ואנחנו בכינו", נזכרה. ועוד ועוד – יזהר כהן וגילה אלמגור, חנה לסלאו ואילנית, אושיק לוי שהופיע עם לאונרד כהן, ועוד ועוד.
חנן יובל סיפר איך בהופעה אחת קצרה הצליח להעלות חיוכים על פניהם של חיילים שקודם נראו מיואשים ומוכים, וסיפורו התחבר לתחושה שלי: נכון שלא אחזנו בנשק, לא ירינו, לא הפלנו מטוסים – אבל תמכנו במי שעשו זאת. שרנו להם, הצחקנו אותם, חיבקנו אותם, נתנו להם כוחות לקרב הבא. היה לנו מקום.
במהלך עשיית הסרט עלתה שוב ושוב השאלה, כיצד יגיבו האמנים הצעירים של היום אם חס וחלילה תפרוץ מחר מלחמה: האם גם היום יתגייסו כל אמני ישראל ויצאו להופיע בפני החיילים? אני אישית בטוח שהתשובה חיובית, אבל היו מרואיינים שחשבו אחרת.
לא יכולנו לא לגעת במשבר העמוק שבו נתונה החברה הישראלית בחודשים האחרונים. אסתר שמיר אמרה שאנחנו עוברים עכשיו את "מלחמת יום כיפור החדשה", שכן אנחנו נלחמים על דמותה ועל צביונה של המדינה. השבתי לה שרק דבר טוב יכול לצמוח מתוך הטלטלה הזו שאנחנו חווים. רוב העם הזה חושב את אותן המחשבות, וכוחו רב מן השוליים. אני באמת מאמין שהעננה העכורה שמעלינו תתפזר, וקרני שמש יפרצו אל חיינו דרך ליבת העם שבציון, שהיא האמצע שלנו, שבו רב המשותף על המפריד.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
