במבט ראשון, דף ל"ט במסכת קידושין לא נראה כמו דף מיוחד. אותו טקסט ארמי באמצע, אותם כתבי רש"י ותוספות בצדדים, עוד דף. אבל במאה השנים האחרונות, קידושין ל"ט הפך בשביל מאות אלפי אנשים במצטבר לדף מיוחד מאוד, כזה שכאשר מגיעים אליו אפשר לרגע קט להסתכל אחורה בקורת רוח ובסיפוק, להביט קדימה בציפייה.
זה הדף שמחלק את הש"ס לשני חלקים שווים – 1,355 דפים לפניו ו־1,355 דפים אחריו. מי שהתחיל את סבב לימוד הדף היומי ה־14 לפני כשלוש שנים וחצי יגיע ביום שישי הבא, רגע לפני יום כיפור, לאמצע הש"ס.
ובכן, אני יודע למי מראים חצי עבודה, אבל האמת היא שבלימוד הדף היומי כל יום הוא יום חדש. אם קיימת חצי עבודה הרי היא מגיעה בכל יום, כשהופכים את הדף מעמוד א' לעמוד ב'. בכל העברת דף כזו יש תחושה של התקדמות, של גילוי, של חשיפה.
לי זה קרה לגמרי במקרה: בשבת חורפית אחת בתחילת 2020, כשהקורונה כבר התפשטה בעולם אבל אף אחד מאיתנו לא ממש ידע וגם לא שינה את הרגליו, הייתי באכסניה בצפון הארץ באירוע משפחתי. לקח לי זמן להבין מה עושה כאן קבוצה גדולה מאחד מיישובי יהודה ושומרון, שהסתובבה כל סוף השבוע כשחיוך נסוך על פניה חבריה וספר בידיהם. בשלב מסוים הם חייכו באופן כל כך דומה עד שחשבתי שמדובר באיזו כת. אבל אז ביררתי והתברר שהם קבוצה של לומדי דף יומי שממש השבת מסיימים את הסבב.
יצא כך שהדף האחרון בסבב הקודם במסכת נידה, האחרונה בתלמוד הבבלי, נלמד בשבת. עכשיו, תראו, אני חלק מהדור שבישיבות התיכוניות התעקשו להשניא עליו את לימוד הגמרא. זה כמובן לא קרה בכוונה, אבל בכל זאת קרה. האמת הפשוטה היא שלא פתחתי גמרא מאז הערב האחרון לפני הבגרות אי אז באמצע הניינטיז ועד לשבת ההיא בתחילת העשור השני של האלף הבא.
באותה שבת התיישבתי בקצה האולם שבו ערכה הקבוצה ההיא את השיעור האחרון, ועוד לפני שהשיעור הסתיים ידעתי בוודאות – שעד היום אין לי שום דרך להסביר אותה – שמחר אני מתחיל את מסכת ברכות עם הסבב החדש. בהתחלה זה היה רק להקשיב לשיעורים ביוטיוב או באפליקציית הדף היומי, אחר כך הגיע הביתה הסט שרכשתי והתחלתי ללמוד. מאז, יום אחרי יום, אני שם.
אין לי כוונה להיות מיסיונר של הדף היומי. אני יודע שאם הייתי קורא את הטור הזה לפני ארבע שנים, כנראה הייתי מדפדף הלאה ולא מבין מה הקטע. המסר שארצה להעביר הוא בעד ההתמדה או אפילו הניסיון להתמיד.
אנחנו חיים בעולם קופצני ותזזיתי. סטורי עולה לרשת ונעלם אחרי 24 שעות כלא היה. הכול כאן ועכשיו, מיד קדימה לדבר הבא. יש לג'רי סיינפלד קטע מעולה באחת ההופעות שלו, שבו הוא מראה איך האנושות לא חווה את הרגע, ובטח לא מנסה לשמר את החוויה הנוכחית ולתהות עליה – כי כל הזמן אנחנו בדחיפות ובכמיהה לחוויה הבאה.
אנחנו מתלבשים לקראת הופעה? נו, בואו ניסע כבר. נוסעים? נו, מתי כבר מגיעים. יושבים בהופעה? נו, מתי היא מסתיימת, צריך להגיע ראשונים לחניה כדי לא להיתקע בפקק. נוסעים בחזרה? מתי כבר מגיעים הביתה.
הקדמה והרצון לצעוד כל הזמן הלאה הביאו הרבה דברים חיוביים, אבל בדרך פספסנו את ההתבוננות, את העצירה לרגע, את החיבור לעבר. הדף היומי – כמו תהלים יומי או רמב"ם יומי – נותן עוגן, יציבות, נקודת חיבור, שעת הטענה.
במקרה של הדף היומי זה לא רק חיבור לעבר, אלא גם להווה. השבוע הייתי בגואטמלה. בספריית בית הכנסת היפהפה של הקהילה היהודית בעיר הבירה חיפשתי את מסכת קידושין. על המדף ניצב כל הסט עם מקום ריק אחד – של מסכת קידושין. לרגע לא הבנתי איך התמזל מזלי הנאחס ודווקא הספר היחיד שאני זקוק לו מכל הסט לא נמצא, אבל אז הבנתי והפניתי את מבטי לשולחן. המסכת הייתה עליו, סגורה, עם נייר ממו קטן שתחוב באמצעה, מסמן בדיוק את הדף היומי של אתמול.
מישהו היה כאן ממש לא מזמן ולמד דף יומי, ואילו אני מגיע ממרחק של אלפי קילומטרים וממשיך את מרוץ השליחים היהודי האינסופי הזה, לומד את הדף של היום ומעביר את נייר הממו לדף הבא. מי יודע, אולי מחר יגיע לגואטמלה־סיטי לומד מקצה אחר של העולם, ולכן כדאי שלא יצטרך להתאמץ יותר מדי. אני לא מכיר את לומד הדף הקודם, גם לא את הבא אחריי, ובכל זאת מעולם לא הצלחתי לחוש שייכות לשני יהודים שאני לא מכיר כמו בפעם הזו.
מפעל הדף היומי, שסוגר מאה שנים להיווסדו בימים אלה, נתקל בהתנגדויות רבות בתחילתו. אחד האדמו"רים כתב עליו, לדוגמה: "מי שמרגיש טעם חוכמת התורה ועיון לימוד הגמרא יבין וידע איך הוא טיפשות וצחוק מכאיב וביטול התורה, כי איך יוכל ללמוד בכל יום דף המסיים כמעט כולם באמצע איזה עניין".
אני משתדל לזכור את הדברים האלה שנכתבו מזמן, כי יש בהם משהו: דף שעמלים עליו בישיבה חודשיים, אי אפשר להעמיק בו ולדעת אותו "באמת" בלימוד של חצי שעה או אפילו שעה.
ועדיין, גם לחריש העדין הזה באדמת החוכמה האדירה והעתיקה הזו, באופן יומיומי ובהתמדה, יש משמעות גדולה. אם תתחילו – ואפשר להתחיל בכל יום – תבינו. לחיי החצי הבא, ושתהיה שנה טובה ומתוקה.
