העיניים כולן נשואות למפגש ביום רביעי הקרוב בין ג'ו ביידן לבנימין נתניהו בשולי עצרת האו"ם. אז נכון שנתניהו היה מעדיף לאין ערוך פגישה חגיגית בבית הלבן. ראש ממשלה ישראלי שמתקשה להשיג פגישה בבית הלבן הוא כמעט על תקן של נבצרות. אבל אלו ימים לא פשוטים גם בעבור הנשיא האמריקני, ומה שבשורה התחתונה מאפשר את המפגש למרות המתחים בין ירושלים לוושינגטון, הוא מסכת הסיכויים והסיכונים הגלובלית בעת הזו, הגדולה משני האישים גם יחד.
שנת תשפ"ג נפתחה בתחושה שאחרי יותר משנתיים של קורונה, הקהילה הבינלאומית עולה על מסלול התאוששות. השבועות האחרונים מסמנים אומנם שהקורונה עדיין איתנו, אבל מה שהיה לא יהיה עוד. העולם התרגל לחיות עימה ולצידה. מה שמעצב כעת יותר מכול את הסצנה הגלובלית הוא המאבק הבין־מעצמתי על הסדר העולמי החדש. ארה"ב מובילה את המאבק עם בעלות בריתה באירופה ובמזרח אסיה, כאשר מולה ניצב המחנה בהובלת סין, בתמיכת רוסיה ואיראן. וישראל שבה ומוצאת את עצמה פעם אחר פעם בליבת ההתמודדות הגלובלית.
המאבק עמוק מאוד, ומתנהל בכמה רבדים במקביל. זהו מאבק ערכי בין דמוקרטיות לדיקטטורות, מאבק על סדר היום העולמי ועל כללי המשחק הבינלאומי, מאבק צבאי ומאבק כלכלי־טכנולוגי על משאבי טבע, מקורות אנרגיה, תשתיות, שווקים ושרשרות אספקה. שם המשחק הוא חדשנות ועתידנות. בתווך ניטשת תחרות עזה על תמיכתן של מדינות רבות שאינן מעוניינות בשלב זה להתייצב באופן חד־משמעי בצד זה או אחר, בהן מדינות המפרץ העשירות, ורבות ממדינות אפריקה. לרוב המדינות הללו אין אומנם השפעה ממשית בזירה הגלובלית, אבל לחלקן, במיוחד למדינות עתירות מחצבים ואוצרות טבע, יש חשיבות כספקיות של חומרי גלם ומתכות חיוניות כמו ליתיום וקובלט ומתכות נדירות אחרות, המשחקות תפקיד מרכזי במרוץ הגלובלי לעליונות מדעית וחדשנות טכנולוגית. הביטוי המיידי לכך הוא מלחמת השבבים שהכריזה ארה"ב על סין, ואליה מצטרפים כעת הפריצה הגדולה בתחום הבינה המלאכותית, המחשוב הקוונטי, תעשיית הביוטק ומיזמי ענק של אנרגיה מתחדשת.
אין דבר שנתניהו רוצה יותר מהסכם עם סעודיה, שבעיניו יגאל אותו לא רק מהתסבוכת המשפטית ומשותפיו הבעייתיים, אלא גם יאפשר לו להותיר אחריו מורשת מפוארת. אבל המשוכות בדרך לשם גבוהות מאוד
במסגרת המאבקים הללו מפעילה ארה"ב לחצים כבדים על בעלות בריתה, ובכללן ישראל, למזער את שיתופי הפעולה הכלכליים עם סין, בעיקר בתחומים של טכנולוגיה מתקדמת ותשתיות. ראו פרשת נמל חיפה. מנגד, ישראל עדיין מהלכת בין הטיפות מול רוסיה בכל הקשור למלחמה באוקראינה. בין השאר מתוך ניסיון להשאיר ערוצים פתוחים לקרמלין, למרות המגמה המדאיגה של שיתוף פעולה גובר בין רוסיה לאיראן בתחום הביטחוני. במיוחד בכל הנוגע להעברת מערכות נשק מתוחכמות, העלולות להשליך על יחסי הכוחות בין איראן לישראל בשדה הקרב.
המגמה הבולטת בחודשים האחרונים היא השאיפה האמריקנים לשפר ולחזק את מעמדם במזרח התיכון, שעבר שחיקה משמעותית בשנים האחרונות. אך הדבר לא נעשה בכלים מסורתיים של נוכחות צבאית מוגברת, אלא באמצעות שימוש בכלים דיפלומטיים חדשניים וקידום ארכיטקטורה אזורית חדשה. זה כולל מצד אחד את ההעדפה האמריקנית להגיע להבנות עם איראן בתחום הגרעיני, שמדאיגה מאוד את ישראל; ומצד שני כניסה לדיאלוג חדש, מעמיק ורב־רבדים עם סעודיה, כחלק מהאסטרטגיה האמריקנית להתמודדות עם החדירה הסינית למזרח התיכון. בישראל תולים תקוות גדולות בכך שהכלכלה הישראלית תוכל להיבנות מן התהליך באמצעות הסכם נורמליזציה עם סעודיה, שיביא לפריצת דרך מדינית וכלכלית מול העולם הערבי.
האירוע המכונן שהאיץ את כל ההתפתחויות הללו הוא כמובן המהלך הסיני המבריק לתיווך בין איראן לסעודיה לפני חודשים אחדים, שתפס את האזור כולו בהפתעה. הוא חידד מאוד את תחושת החדירה הסינית לאזור, וככל הנראה גרם לוושינגטון להאיץ את המהלכים לייצור אסטרטגיית־נגד – כולל חיבוק אמריקני מחודש ליורש העצר הסעודי מוחמד בן־סלמאן, שעד לא מכבר היה בגדר מצורע דיפלומטי על רקע פרשת חשוקג'י.
התוצאה היא ההסכם ההולך ומתגבש בין ארה"ב לסעודיה לעיצוב מחדש של הנוף הגיאו־פוליטי במזרח התיכון, שיוצג גם כהישג האולטימטיבי של ממשל ביידן לקראת בחירות 2024. במסגרתו גם שבו לחיינו בשבועות האחרונים הדיבורים על הסכם נורמליזציה בין ישראל לסעודיה. דא עקא, ההסכם הכה מדובר מגיע עם דרישות סעודיות מפליגות לערבויות ביטחוניות מצד ארה"ב, ואישור לפתח תוכנית גרעין אזרחית. אין דבר שנתניהו רוצה יותר מהסכם עם סעודיה, שבעיניו יגאל אותו לא רק מהתסבוכת המשפטית, הקלון, שותפיו הבעייתיים לקואליציה והרפורמה המשפטית גם יחד, אלא גם יאפשר לו להותיר אחריו מורשת מפוארת. אבל המשוכות בדרך לשם גבוהות מאוד, כולל התנגדות משמעותית בקונגרס, חשש ישראלי מהתביעה למעגל העשרה מלא על אדמת סעודיה, ודרישות לוויתורים משמעותיים מול הפלסטינים.
מקבלים כביסה נקייה
טבעי שהזווית הזו היא שמעסיקה אותנו הישראלים, אבל האמת היא שהדיאלוג האמריקני־סעודי מורכב עוד הרבה יותר ממה שהוא נראה. במסגרת מאבקו של ממשל ביידן להשגת עליונות אסטרטגית גלובלית מול סין, התוודענו השבוע למרכיב נוסף במערכת היחסים המתגבשת בין וושינגטון לריאד. בלב התחרות הבין־מעצמתית להשגת עליונות טכנולוגית ותעשייתית, נמצא המרוץ אחר אספקת חומרים אסטרטגיים ובראשן מתכות כמו ליתיום וקובלט, הדרושות לתעשיית המחשבים, הסמארטפונים והסוללות למכוניות חשמליות. מנתונים שחשף השבוע וול סטריט ג'ורנל עולה כי האמריקנים והסעודים נמצאים בעיצומן של שיחות לאבטחת אספקתן של המתכות החיוניות הללו לחברות אמריקניות. על פי ההסכם המתגבש, הסעודים בדרכם להשקיע 15 מיליארד דולר ברכישת זיכיונות כרייה במדינות אפריקניות עתירות מחצבים כמו קונגו, נמיביה וגינאה. במסגרת הזיכיונות הללו יובטחו לחברות אמריקניות זכויות אקסקלוסיביות לרכישת חלק נכבד מהתוצרים האסטרטגיים.
ההסכם הייחודי ההולך ומתגבש בין סעודיה לארה"ב הוא תוצאה של השאיפה הסעודית להפוך לשחקנית גלובלית בתחומים קריטיים, מעֵבר לייצוא נפט. ומבחינת האמריקנים, הנכונות הסעודית להשקיע 15 מיליארד דולר ברכישת זיכיונות במכרות של מדינות אפריקה, פותרת בעבורם בעיה חוקית קשה. חברות אמריקניות הנאלצות לעבוד בסביבה מושחתת באופן עמוק, חשופות לסיכונים חוקיים קשים. לסעודים יש כנראה הרבה פחות רגישויות, והם גם מוגבלים הרבה פחות באיסורים ובתקנות סביבתיות, זכויות אדם וממשל תקין – סוגיות שבולמות משקיעים אמריקנים המחויבים לסטנדרטים הללו.
הסעודים מהווים אפוא סוג של חיץ כלכלי שאמור לעשות את העבודה המלוכלכת ולהשאיר למשקיע האמריקני את הכביסה החברתית, הסביבתית והמשפטית נקייה. מעט אירוני, בהתחשב בהיסטוריית היחסים בין הנשיא ביידן ליורש העצר בן־סלמאן בעקבות פרשת חשוקג'י. אבל אם נניח בצד שאלות של מוסר וחוק בינלאומי, זהו פתרון מעשי לגמרי לא רע ברוח הריאל־פוליטיק.
וגם החלק הזה איננו מנותק לחלוטין מהזווית הישראלית, שהיא אירונית לא פחות. למדינת ישראל יש שורשים עמוקים של מעורבות ביטחונית וכלכלית באפריקה. במדינות כמו קונגו פועלים זה שנים אנשי עסקים ישראלים כמו דן גרטלר ובני שטיינמץ, שמנהלים מערכות יחסים מורכבות עם ראשי מדינות באפריקה. דן גרטלר פועל באפריקה שנים רבות בעסקי הכרייה. לפני כשש שנים הטיל עליו משרד האוצר האמריקני סנקציות הכוללות הקפאת נכסים, ואסר על מוסדות פיננסיים בארה"ב להעביר כספים לחברות הקשורות אליו. ואולם לקראת סוף עידן טראמפ הייתה לו עדנה, לאחר שהממשל החליט להקפיא את העיצומים לשנה. על פי דיווח של סוכנות בלומברג, זה קרה בעקבות לחצים כבדים שהפעילו לכאורה השגריר דאז בארה"ב רון דרמר וראש המוסד יוסי כהן.
לפי הצהרה שפרסם בעבר הבית הלבן, גרטלר, שהיה מקורב לנשיא קונגו הקודם לורן קבילה, עשה את הונו באמצעות עסקאות מושחתות בתחום הכרייה והנפט במדינה, בהיקף של מאות מיליוני דולרים. גרטלר השתמש ביחסיו הקרובים עם קבילה, כך נטען, כדי לקבל תפקיד של מתווך, וחברות בינלאומיות שהביעו עניין בעסקים עם המדינה חויבו "לעבור דרכו". זה כנראה הרקע לתקרית המשונה שבה ראש המוסד לשעבר יוסי כהן התבקש אחר כבוד לעזוב את קונגו, לאחר שלנשיא הנוכחי פליקס צ'יסקדי נודע כי במהלך ביקורו נפגש כהן שלא בידיעתו עם יריבו, הנשיא לשעבר קבילה. לפני שנתיים החזירו האמריקנים את הסנקציות על גרטלר, בטענה כי הקפאתן אינה עולה בקנה אחד עם היעדים האמריקניים למלחמה בשחיתות וקידום היציבות בקונגו. אבל כעת מסתבר שנמצא המנגנון שיאפשר לאמריקנים גם להתחרות עם הסינים וגם להשאיר את הידיים נקיות בזכות שירותיהם הטובים של הסעודים.
מה זה אומר על האינטרסים של אנשי עסקים ישראלים באפריקה? שאלה מצוינת, והיא רק חלק מהתהיות. יש עוד מרכיבים חידתיים בפאזל, כמו הזיכיונות והאינטרסים של כוח וגנר במכרות אפריקה, שעם חיסולו של יבגני פריגוז'ין נמצאים כרגע בסימן שאלה ענקי. האם עסקי הכרייה באפריקה צפויים לעבור טלטלה רבתי במסגרת המאבק הבין־מעצמתי?
משנים את המפה
כל זה מחזיר אותנו לחדשות הגדולות שסיפק ממשל ביידן בעקבות ועידת G20, של הכלכלות הגדולות בעולם. בסוף השבוע שעבר, עם סיומה החגיגי של הוועידה, התייצב נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לצד מארחו, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, ונציבת האיחוד האירופי אורסולה פון דר־ליין, והודיע על פרויקט בינלאומי ענקי להקמת מערכת משולבת של רכבות ונתיבי סחר שיקשרו את הודו עם המזרח התיכון ואירופה.
זהו מיזם חדשני, שאפתני ונועז, שנועד לחבר את הכלכלה ההודית, מדינה של מיליארד איש, לפרוזדור שיכלול את הודו, סעודיה, איחוד האמירויות, ירדן, ישראל והאיחוד האירופי. בבית הלבן לא נקבו בלוח זמנים ולא פירטו כיצד יתוקצב הפרויקט השאפתני. היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן הסביר כי הפרויקט אינו מהווה בשום צורה קדימון להסכם הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. ואולם להכללתה של מדינת ישראל בפרויקט המוצע יש בהחלט משמעות. רצף יבשתי בין איחוד האמירויות, סעודיה, ירדן וישראל, יחבר בין המפרץ לנמלי הים של ישראל, יאפשר ייצוא סחורות מהמזרח לאירופה דרך ישראל, ויחתוך את עלויות ההובלה ואת הזמן הדרוש לה. מהזווית הגיאו־אסטרטגית, הוא יחבר את הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, שיש לה בעיות דיפלומטיות וסכסוכים טריטוריאליים עם שכנתה הגדולה ממזרח, סין, דרך המזרח התיכון אל מדינות המערב.
מה שאומר שמדינת ישראל זקוקה למדיניות חוץ סופר־מתוחכמת, עם שאר רוח ומבט מפוכח קדימה, כזה שיאפשר לה להתנהל בין דרישות מיקרו מול הפלסטינים ובין תהליכי מאקרו בינלאומיים ולדעת לשלב ביניהם, אם היא מעוניינת להיבנות מההתפתחויות ולא להימחץ תחת ים של אינטרסים סותרים. הדרך לשם עוברת דרך פרויקטים אזוריים משותפים בהתפלת מים, אנרגיה ירוקה, ביטחון תזונתי ורפואה מתקדמת, שיאפשרו השתלבות במרחב ויאזנו חלקית את הבעיה הפלסטינית. זו, כנראה, לא הולכת לשום מקום, עם או בלי הסכם נורמליזציה.
