הולכת וגוברת התחושה שישראל מתקרבת לצומת קריטי בתולדותיה. השנה החולפת הייתה לא פחות ממזעזעת. בתחילתה עוד כיהנה ממשלת בנט־לפיד, שהייתה שבר דרמטי בתולדות הציונות וחרפה לדמוקרטיה הישראלית. החליפה אותה ממשלת "ימין על מלא", שגם לה מאפיינים קיצוניים ובעייתיים. בעקבות החילופים הללו אנו חווים משבר פנימי ממושך, מוסדות מדינה שפוטרים עצמם מחובת הציות לממשלה, וקריאת התגר שהכריז השמאל על המשטר הדמוקרטי מגיעה לשיאים חדשים.
ניצחון השמאל במלחמתו נגד הדמוקרטיה עתיד להיות מוכרז החודש. השנה היהודית תיפתח בחותם משפטי אנטי־דמוקרטי ואנטי־ליברלי מובהק; "ספטמבר השחור" נושא בחובו שלושה דיונים חפוזים ש"דגל שחור מתנוסס מעליהם", שבסופם יעניק בית המשפט העליון תו תקן אוליגרכי להמתת החסד של הדמוקרטיה הישראלית ויצירת שתי אוכלוסיות מעמד אזרחי שונות בישראל – אלו שהאוליגרכיה חפצה ביקרן, וכל השאר. נרצה או לא, המשבר הזה – שהוא פוליטי, חברתי, לאומי ומשטרי – ילווה אותנו בשנה הקרובה ומעבר לה.
בכל זאת, ישנה סיבה לכך שאנחנו עדיין לפני הצומת המרכזי. משום שבניגוד לתפיסה הישראלית המקובלת, לפעמים לא משנה מה אומרים היהודים, משנה מה עושים הגויים. לא רק ישראל עומדת בפרשת דרכים היסטורית, גם העולם מתקרב לנקודה דומה.
אם העם בציון יבין שעליו להיאבק על המשטר הדמוקרטי שלו, והרפובליקנים ינצחו בבחירות בארה"ב, אפשר יהיה להילחם נגד העריצות
גם לעולם זו הייתה שנה פוליטית דרמטית. השנה התגבשו מחדש הקואליציות הבינלאומיות באופן ברור הרבה יותר. בעקבות המלחמה באוקראינה קיבל "הציר החדש" של סין־רוסיה־איראן נפח ומשמעות מדאיגים, בעוד המערב קיבל בעיקר פיק ברכיים. מי שעיניו בראשו מבין היום שהמוסדות המרכזיים של המערב הפסיקו לתפקד. רבות ממדינות המערב לא מסוגלות לספק לאוכלוסייתן ביטחון וצדק, האקדמיה מתרסקת, העיתונות הפכה לסוכנת "פרוגרס", המשטרים הדמוקרטיים נרמסים לטובת גופים בינלאומיים וערכים פרוגרסיביים, והשקעות עתק תקציביות נזרות לרוחות עוועים כמו "אנרגיה מתחדשת".
אי אפשר לדבר על העולם בלי להתייחס ל"מנהיגת העולם החופשי" ארה"ב. השנה הקרובה היא שנת בחירות לנשיאות, ועד כמה שהדבר נשמע פומפוזי, הרבה מגורל האנושות בשנים הקרובות ייקבע בהן. הציר החדש בוחן גם הוא בדריכות רבה את המתרחש במעצמה הצפון אמריקנית, משום שאף על פי שהיא בסימן דעיכה, עדיין מדובר במעצמה החזקה והמשפיעה בעולם, בפער ניכר.
צריך לומר ביושר: המגמה האמריקנית כיום איננה מיטבית מבחינה זו, משום שהיא נעה בין בדלנות בימין לרפיסות ופייסנות כלפי הציר החדש בשמאל. המועמדים המובילים כרגע הם ביידן וטראמפ, אם כי יש יסוד לסברה שאחרי שטראמפ ייבחר כמועמד הימין יפנה ביידן את מקומו, בשל שילוב של חוסר כשירות ניכר ושחיתות אישית חמורה עד כדי כך שאפילו השמאל כבר מתקשה לטאטא אותה מתחת לשטיח.
למרות זאת, השנים הקרובות תהיינה בסימן אחד אם ינצח השמאל, ובסימן אחר לגמרי אם ינצח טראמפ או רפובליקני אחר. קורה וההתרחשויות מתנקזות לצומת דרמטי, לאירוע מכונן אחד, שבו כמעט הכול עומד על הכף. הבחירות הקרבות ישפיעו לא רק על ארה"ב, אלא גם על הציר החדש, המזרח התיכון וישראל. ננסה להעריך את שני התרחישים.
אם ינצח בארה"ב השמאל הפרוגרסיבי המקצין, הצפי הסביר הוא שארה"ב תמשיך לשקוע. במצב שכזה ייאלצו בנות החסות של ארה"ב, לנוכח חולשת השוטר העולמי והתפרקותו מנשקו ומסמכותו, להתעצם בעצמן או לפייס את הציר החדש. סין ורוסיה ימצאו בעלות ברית חדשות, והמאזן העולמי יתערער עוד יותר. במזרח התיכון תמשיך איראן לקבל את תמיכת הממשל, תתקדם בתוכנית הגרעין, ותתבסס עוד יותר כמעצמה אזורית. זו תהיה יריית פתיחה למרוץ גרעיני אזורי. בגזרתנו המצומצמת איראן תחזק עוד יותר את חמאס ובעיקר את חיזבאללה. ככל שיתחזק הציר החדש, קשרינו עם ארה"ב יקשו עלינו לפעול בסוריה. ועוד לא דיברנו על הפלסטינים, שצפויים ליהנות מתמיכה אמריקנית גלויה, ויחריפו את המצב מול ישראל.
הסיכוי העיקרי לשיפור המצב הוא חזרה של נשיא רפובליקני תומך ישראל לבית הלבן. תפקידו המרכזי יהיה לשקם את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, כלכלית וצבאית. הוא ייאלץ לקבל החלטות תקיפות בנוגע לאיראן, וייתכן שהמחיר יהיה אילוץ אוקראינה לסיים את המלחמה מול רוסיה. סביר מאוד שנשיא רפובליקני ימקד את המאמצים הבינלאומיים שלו בסין, ובאשר למזרח התיכון, יגבה את ישראל שתיאלץ לדאוג בעצמה לאינטרסים הביטחוניים שלה. כדאי מאוד לישראל לנצל נשיא רפובליקני כדי לבלום גם את שאיפות הגרעין ה"אזרחי" בסעודיה, שאין הרבה ספק שיעודדו מרוץ חימוש גרעיני באזור.
הבחירות בארה"ב אינן מנותקות מהאתגרים הפנימיים שלנו. הממשל האמריקני שולט בהרבה ממה שקורה בישראל דרך שתי זרועות: הקהילה הביטחונית הישראלית, שאוכלת היישר מידי הממשל, והשמאל הפוליטי, כולל ארגוני החברה האזרחית, שנמצא איתו בקשרים. הממשל הדמוקרטי מתייחס לישראל בפטרונות, ומלבה בהנאה את אש המחאה, במטרה להחליף את הממשלה בקואליציה ממושמעת וצייתנית יותר, כפי שהיה בימי בנט ולפיד.
משפט מפורסם של קיסינג'ר קבע שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. האמת היא שארה"ב, בעיקר בתקופת ממשלים דמוקרטיים, בוחשת כבר שנים רבות בענייני הפנים של ישראל. לכן צפוי שאם יקום ממשל דמוקרטי הוא ימשיך להזין את המחאה, שנועדה לבטל את הדמוקרטיה הישראלית כדי למנוע שלטון מהימין המסורתי והדתי, וממשל רפובליקני יסרב להתערב בסוגיה. המחאה בוודאי לא תיעלם, אבל ניצחון הימין האמריקני יכול להקהות חלק מעוקצה – הן ברמת מוסדות המדינה ששואבים ביטחון מהעידוד האמריקני, הן ברמת אלימות הרחוב, שבחסות ייעוץ משפטי ישראלי מופקר הפכה את ישראל למדינת שבה החוק והסדר היו למרמס.
וידוי קטן לסיום. נשאלתי אם אני יכול לכתוב משהו אופטימי לשנה החדשה… מבחינתי התסריט האופטימי ביותר הוא שבשנה הקרובה העם היהודי היושב בציון יבין שעליו להיאבק על המשטר הדמוקרטי שלו, שנתון להתקפה רבתי. אם הרפובליקנים ינצחו בבחירות לנשיאות, והציבור הישראלי יבין את סכנת המשטר הדכאני שמתגבש פה, אפשר יהיה להילחם נגד העריצות. זו אם כן תקוותי: שתהיה לנו שנת מאבק מוצלח על זכויותינו הפוליטיות ועל חירותנו הלאומית. לשם אלו הקמנו מדינה, ורק איתן נכונה לנו שנה טובה ומתוקה.
