אני לא שחקן פוקר גדול, יש יאמרו אפילו גרוע. אבל אם יש משהו שלמדתי מהקצת פוקר ששיחקתי, זה שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בשולחן (מלבד לשפוך מיץ תפוזים על חפיסת הקלפים לפני שמתחילים לשחק בלי שיש חבילה רזרבית), זה להתמכר לבלוף של עצמך.
אין לך כלום ביד, וניסית לעבוד על כולם שיש לך, אבל נודניק אחד לא קנה את הבלוף. ואז אתה ממשיך להעלות את ההימור כדי שיחשוב שהוא עושה טעות, אבל הוא עלה עליך ומעלה גם, ואתה כבר מסתכל על כל הכסף ששמת שם עם השתיים שמונה שלך ויודע שאתה הולך להפסיד מלא כסף. (לא באמת כסף, מלא צדק אם תרצו), אבל אתה ממשיך להעלות ולעלות בהימור, רק כי לא בא לך לצאת הדביל הזה שלא קנו את הבלוף שלו. ובסוף במקום להפסיד 400 צדק ולפרוש בשקט, אתה מפסיד איזה 1,200 צדק ויוצא מובס וחפוי ראש.
בהקבלה לפוליטיקה, יכול מאוד להיות שבקרב על הרפורמה המשפטית, נכון לעכשיו, הפסדנו. היא מעולם לא הייתה בלוף כמו השמונה שתיים שלי, להפך, היא הייתה הדבר המרכזי והמשמעותי שהיה על הממשלה הזאת לבצע, אבל ייתכן מאוד והגענו למצב בו גובה ההימור כרגע הוא גדול מדי.
תקראו לי תבוסתן, תקראו לי פחדן, תקראו לי יותם אם אין לכם דעה בנושא. אבל מרגיש לי שמתקרב הרגע בו נצטרך להודות שלפחות לתקופה הקרובה, זה נגמר.
צפיתי השבוע בבני גנץ נואם בתגובה למתווה המוצע שמשום מה נקרא "פשרה" במקום מה שהוא באמת – "כניעה מוחלטת ברמת כצאן לטבח", ולא היה בי שום כעס עליו. האיש הפך לפוליטיקאי הציני שהוא תמיד חלם להיות. הוא ניצל תקופה של חולשה של ממשלת המלא-מלא, ובמקום לעשות מה שאדם אחראי היה עושה ולהתקדם לעבר פתרון המשבר כשהוא מקבל 98 אחוז ממה שהוא רוצה, הוא החליט להעלות את גובה ההימור וללכת על מאה אחוז. גם אם בשביל שני האחוזים הנותרים תישרף המדינה.
עכשיו השאלה היא מה עושים. הולכים עד הסוף ויהיה מה שיהיה? או כמו בכמה מהקרבות הגדולים בהיסטוריה, נסוגים על אף תחושת ההשפלה כדי להכין את הכוחות מחדש, ייקח כמה זמן שייקח?
צריך להגיד את האמת, המחנה הממלכתי האמיתי במדינה יורד במנדטים. בני גנץ אמנם עולה בסקרים, אבל הוא מזמן עבר למחנה המלחמתי. לעומת זאת אצלנו, במשך יותר מחצי שנה אנחנו רואים את נציגינו מושפלים, את עקרונותינו נרמסים, את קולותינו נגרסים ובכל זאת, לא מוכנים לשבור את הכלים. לפעמים זה מרגיש לי כמו קרב אגרוף כשרגע לפני הקרב השופט שם את ידיו על ידיהם של החובטים ואומר: "אני מזכיר לכם, למתאגרף מצד שמאל מותר לחבוט איפה שהוא רוצה, מעל החגורה, מתחת לחגורה, עם חגורה, בעוד שאתה כאן מימין צריך להיזהר לא לחרוג מהחוקים". מיותר לציין שגם השופט מצטרף באיזשהו שלב לקרב ועוזר למתאגרף בפינה השמאלית להכניע את יריבו.
הרוגטקה עוד תנצח
אז מה עושים, מתייאשים? אין מצב.
הימין נמצא בדיכאון, ובצדק, אבל יצא לי להיות בדיכאון קל בתקופות שונות בחיי, ואני זוכר שתמיד שיננתי לעצמי שעם כמה שבאסה, בסוף, יהיה טוב. אין שום דבר חכם בלשקוע עכשיו, בלהתייאש, בלהגיד – "וואלה אז שתלך הממשלה הזאת לא מעניין אותי". זה ילדותי, זה טיפשי, זה בדיוק מסוג הדברים שעלולים להביא עלינו אסונות מהסוג שאי אפשר לחזור ממנו.
דמיינו את שכרון הכוח של מנהיגי המוחים לו יצליחו במשימתם ויכניסו את הימין לדיכאון הרסני, ויצליחו לגרום לו לפרק את הממשלה. דמיינו את השנאה שמוטחת כיום כלפי ציבורים שלמים, מהחרדים דרך הציונות הדתית ועד לסתם תומכי ליכוד – רק עם כוח שלטוני אמתי. כזה שיכול להביא עמו מהלכים מדיניים הרסניים, פריצה מוחלטת של אופייה היהודי של המדינה, נקמה בכל מי שהעז לחשוב אחרת מהם.
אני תומך ברפורמה בכל ליבי, ואני מאמין שעוד לא נולדה הברסלר שתמנע ממנה לקרות. אבל אם צריך שהיא תחלחל כמו מים בסלע במקום לבא כמו פטיש חמש קילו, כך יהיה. בינתיים אצפה מהממשלה ליותר. אזכיר לה מה היא כן יכולה לעשות ולא עושה מספיק, אצביע על כל המקומות בהן השחיתות המשפטית מגבילה אותה עם מקסימום סמכות ואפס אחריות, אתבכיין קצת, אתלונן קצת, אטרחן קצת. אבל אזכור הרבה, שהדבר היחיד שבאמת נשאר לי כמחנה הוא פתק אחד שאומר לכל בעלי הכוח, הכלכלי, האקדמי המשפטי. אני כאן, ולא תצליחו לייאש אותי.
אולי ניצחתם בקרב, אולי אני הגעתי עם רוגטקה ואתם עם טייסת, אבל גם הרוגטקה תנצח בסוף. אני חושב שמחנה הימין נמצא באחת הנקודות המסוכנות ביותר בתולדותיו. והסכנה היא כרגע לא ויתור זמני ומחושב על הרפורמה, אלא ייאוש. כי ייאוש נשאר אתך, הוא נצרב, הוא משפיע שנים קדימה ומסרס את היכולת שלך להאמין שיהיה טוב יותר. מסתובבים לידי לאחרונה יותר מדי אנשים מיואשים, וזה מפחיד אותי. אני מעדיף שיכעסו, שיקטרו, שיצרחו, רק שלא ישפילו עיניים ויוותרו. יש לנו יותר מדי מה להפסיד בקרב הזה, והכוחות האכזריים שעלו פה בחלקים של המחאה רק מחכים לרגע בו הימין יהיה מיואש מספיק כדי להפסיק להילחם איתם על השלטון. ואז, אני באמת מאמין שאנחנו נתגעגע לייאוש הפריבילגי והנוח שחלקנו לוקים בו.
פתחתי בפוקר ואסיים בכדורגל, לצערי, הפסדנו את המשחק הזה מזמן. אני רק לא מוכן להפסיד את אותו משחק שוב ושוב, וגם להגיד שבגלל משחק אחד אני מוכן לרדת ליגה. הפסדנו אותו כשאנשים חסרי אחריות החליטו לסכן את הילדים, מילא שלי, אבל שלהם, ולהכניס את צה"ל לאירוע. החליטו לנסות לפרק את הכלכלה, החליטו לשבור את הכלים אבל לא על הרצפה, עלינו.
אבל גם אם קיבלתי בראש במשחק אחד. הרי שכמאמר הקלישאה הליגה עוד ארוכה, הכדור הוא עגול, ומשחקים מבחירות לבחירות. וכרגע, גם אם קשה ומבאס, ייאוש הוא לא אופציה. אז חברים: להרים את הראש, להתחיל לדרוש, ועוד ניתן להם שלוש.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
