בימים הללו קשה מאוד לדבר עניינית. כל אמירה מיד מופשטת ומנותחת בידי אחד המחנות, שישאל: זה בעדי או נגדי? זה משרת את האג'נדה שלי או לא? וכל זה בלי להתייחס לתוכן אלא רק למסקנה הסופית: הלנו אתה אם לצרינו?
למשל, השבוע כתבתי על תקיפת ראש עיריית בית־שמש עליזה בלוך; מכוניתה נופצה באבנים והיא כותרה בידי פעילי זרם חרדי קיצוני שיידו אבנים ושרפו פחים. מיד לאחר הפרסום בפייסבוק קיבלתי שלל תגובות: איך אתה מעז לכתוב את זה בלי להתייחס להתפרעות הבדואים בנגב? מדוע לא כתבת על התקיפות של הממשלה? רבים מהמגיבים כלל לא התייחסו לנאמר, אלא מיד הדפו את הדברים בטיעון "כתוב על דברים רעים אחרים, לא על זה!"
המעניין הוא שאין ספק שגם המגיבים מתנגדים לתקיפתה האלימה של ראש העיר. אבל במציאות המוקצנת שהשתלטה עלינו, החשדנות גבוהה עד כדי כך שכל טקסט מנותח לא לפי הנאמר בו אלא לפי מידת הנזק שהוא עלול להזיק למחנה שלי. כך המצב רק הולך ומחמיר, כי אין שום יכולת ביקורת בסיסית של דברים קשים שצומחים מתוך המחנה, והקצוות הולכים ומשתלטים על השיח.
התופעה הזאת היא תסמין של השבר העיקרי בשנים האחרונות. אם צריך לשים את האצבע על הנקודה, לדעתי העניין הוא במעבר משיח של מחלוקת, קשה ככל שתהיה, לשיח של חוסר לגיטימיות מוחלט לצד השני.
וזה אסון.
במהפכה הצרפתית היה שלב שבו ניצני הדמוקרטיה קרסו לתוך עצמם. זה היה ברגע שרובספייר אמר את המשפט הבא: "בצרפת יש רק שתי מפלגות: העם ואויבי העם. ועלינו להשמיד את המנוולים האומללים הזוממים כל העת מזימות נגד זכויות האדם… עלינו להשמיד את כל אויבינו!"
בדמוקרטיה אנשים שחולקים מאוד זה על זה עוסקים ביחסי קח ותן. במשיכות חבל. יש מרוויחים יותר ופחות, אבל לרוב אף אחד לא לוקח את כל הקופה. נוצר איזון, וגם המפסיד שומר על זכויותיו ומקבל חלק ניכר מרצונו. זו מהות הדמוקרטיה.
אבל ברגע שהצדדים לא רואים את היריב כמי שאפשר לשתף איתו פעולה ולשאת ולתת איתו אלא כאויב של ממש, ויש לייבש את כל מאווייו ותקציביו – ברגע הזה הדמוקרטיה נשברת.
המשבר הוא לא רק אצל הפוליטיקאים. הפוליטיקאים הם תמונת מראה של תהליך הסתגרותם והתבצרותם של השבטים כל אחד באינטרסים של עצמו. המילה "אינטרסים" לא נועדה לזלזל: מדובר באינטרסים שמייצגים אידאולוגיה עמוקה. אצל אחד ההתיישבות בחבלי המולדת, אצל אחר הליברליות, אצל שלישי לימוד תורה. ועדיין אנחנו עדים לתהליך שבו מתוך פחד וחוסר אמון, כל שבט מתכנס לבסיס המצומצם שלו עם פחות ופחות יכולת לראות תמונה כללית.
איך אפשר לצאת מהמשבר?
מכיוון שהפוליטיקה היא רק תמונת מראה של השטח, פתרון עמוק יבוא מהשטח.
תובנת התשתית מתחילה בכך שהזרמים והשבטים בחברה הישראלית הם לא קללה עתיקת יומין שיש למגר. לא טוב לשאוף שכולם יהיו בזרם שלי, שהוא הכי נכון והכי מדויק והכי צודק. השבטיות הישראלית, לצד האתגרים הגדולים שהיא מציבה, היא מקור ברכה גדול. כל אחד מהזרמים בחברה הישראלית מביא קול מיוחד שאי אפשר בלעדיו. יותר מזה, לולא הזרמים האחרים גם הערכים שאני נושא עלולים להתרסק. הזרם שלי, עם הערכים שהוא נושא בקרבו, עלול לקחת את הערכים האלה לקצה המסוכן שלהם. הזרמים האחרים מאזנים אותי ושומרים עליי מפני עצמי. שומרים שהעוצמה שלי לא תהפוך לחולשה.
אבל ההבנה הזו לבדה לא מספיקה. כדי שהשבטים יצליחו לשגשג יחד (לא רק לשרוד, אלא לשגשג) הפתרון ארוך הטווח הוא ביצירתן של אליטות משרתות בכל אחד מהזרמים בחברה הישראלית.
המושג "אליטה" מעלה לרוב הקשרים שליליים, של שליטת שכבה אריסטוקרטית קטנה במשאבים גדולים למען שימור כוחה וטובתה האישית. אבל משמעות המושג "אליטה משרתת" היא הפוכה כמעט; דמיונו היחיד למושג "אליטה" הוא בכך שמדובר בשכבה של מעטים, אבל המעטים של "האליטה המשרתת" הם בעלי מבט רחב, ואת עיקר מרצם וזמנם הם משקיעים בטובת הכלל ובקידום החברה.
וכאן הנקודה החשובה: יש לשאוף ליצירתן של אליטות משרתות מכל זרם בישראל. לא מדובר באנשים שיוצאים ממערכת הערכים של הזרם שלהם; הם דווקא נאמנים לערכים שהזרם שלהם מביא, ועם זאת בהגיעם למוקדי השפעה הם בעלי תמונה רחבה של כלל החברה הישראלית. הם לא אומרים: כשהכוח יגיע אליי, אוכל סוף־סוף לדרוס את ערכי הצד השני כי עכשיו תורי. הם אומרים: כעת, כשיש לי כוח, עליי לנהוג ביתר זהירות ולדאוג גם למי שהמשאבים והכוח לא מצויים כעת בידם.
התחושה כיום היא שרבים מאלו שעולים לעמדות כוח עושים הכול כדי לקחת לעצמם ולזרם שלהם את הסמכויות, השליטה והמשאבים, תוך התעלמות מזרמים אחרים. הדבר הזה יוצר פחד גדול ובהלה, שמיד מחזירה כל אדם למצב הישרדותי של מלחמת הכול בכול. במצב כזה, כשהפחד והחרדה שולטים, וקשה להתעלות לשיח ענייני, כל אמירה הופכת לחשודה וכל שיחה פשוטה נעשית עם קלשונים שלופים.
צו השעה הוא יצירתן של אליטות משרתות בכל אחד מהזרמים בחברה הישראלית, אנשים שכשהם עולים לעמדת כוח לא גורמים לי לפחד, כי אני סומך עליהם שהם יראו לא רק את השבט שהם הגיעו ממנו אלא גם אותי. אנשים שיכולים להחזיר את אחד הערכים הבסיסים ביותר שחסרים לנו היום: אמון.
