נזכרתי השבוע ביום ארור אחד, בימים שעדיין עבדתי בפרסום. חזרתי הביתה בערך בשמונה בערב, אחרי עוד יום שכתבתי בו תשדירי רדיו לפרויקט נדל"ן גנרי בעיר גנרית במרכז הארץ עם הבטחה גנרית בסגנון "כשטבע פוגש עיר" או "החיים שלך עולים קומה" או שקר פרסומי אחר. האמנתי אז שהעתיד שלי נמצא במשרדי הפרסום, מה שפחות משתלב עם תאומים רכים שנולדו לפני שלושה חודשים. בקיצור, הגעתי הביתה ופתחתי את הדלת.
שירן נראתה כמו סמל צעיר בווייטנאם שאיבד את כל המחלקה שלו ותקוע באיזה יער בפאתי סייגון עם מצית ותפוח אדמה. חסרת אונים, אני מתכוון, אם איבדתם אותי במטאפורה. שירן אף פעם לא חסרת אונים. להפך, היא תמיד מוצאת אונים, בעיקר כשאני מאבד אותם. אבל היא נתנה לי את אדם או את גפן או את שניהם, פלג נמנם על הספה, הבית נראה כמו לוב אחרי פגישה עם אלי כהן, והכול שידר שגדול עלינו לגדל תאומים.
מאז עברו קצת פחות משש שנים. בכל פעם שהיה קצת קשה או מורכב או רועש או הכול בבת אחת כל הזמן, תמיד ידענו להסתכל זה על זה, ולא משנה כמה מאתגר היה המצב ידענו: זה לא כמו הערב ההוא בווייטנאם פינת רמת החייל.
יוצאים אל הג'ונגל
כשירדתי בבוקר יום שני השבוע למכולת של רפי, לקנות שני בלונים בצורת הספרה 6 ועוד עשרה בלונים צבעוניים בידיעה שלפחות ארבעה מהם יתפוצצו כי רפי לא ממש יודע לאחסן את הבלונים שלו, לא האמנתי שהגענו עד הלום.
הם נולדו בסוף אוגוסט – מהילדים שתמיד יחגגו להם יום הולדת בתחילת שנת הלימודים, קצת מאוחר מדי. והנה, בעוד כמה רגעים, השניים הקטנים האלה עוברים מהעולם המחבק והמכיל של הגן לג'ונגל הגדול של בית הספר.
כבר חוויתי דאגות של ילד שעולה לבית הספר, אבל העולל היה אחר. הוא נולד בכור – לא כרונולוגית, אלא באופי. הוא חיה חברתית, קשוח, בעל יכולת לסחוף אחריו ילדים בלי לראות בעיניים. יש ילדים כאלה שאתה קולט עליהם שהם לא סתם נולדו בכורים: א־לוהים כאילו אומר לך "אני נותן לך את הקשוח בהתחלה, אבל נתחשבן אחר כך". והנה הגיע זמן חשבון, ואני שולח ילד חכם בטירוף אך רגיש מאוד וילדה מבריקה אבל לגמרי תינוקת של אבא לבית ספר – עם מורים וציונים ומשמעת. ואני לא ממש יודע איך לעשות את זה.
אני עדיין זוכר עוד את הבדיקה ההיא: ד"ר גוטמן הסתכל באולטרסאונד ואמר לנו את המילים היפות כל כך "הנה היא", ואנחנו שמחנו שאחרי העולל תגיע עוללית, אבל מרוב חגיגות קצת נבלע ברעשי הרקע ה"והנה הוא", וד"ר זמרי צחקה וגם אני צחקתי וד"ר גוטמן צחק ואז הבנו שהוא לא צחק.
בדרך הביתה ד"ר זמרי התקשרה לאמא שלה, לספר לה שהיא בהיריון, ושמעתי את הצרחות השמחות ברקע, ואז היא הנחיתה את פצצת התאומים. פתאום הייתה שתיקה מעבר לקו, כי תאומים זו שמחה כפולה אבל היא גם מורידה לך כאפה כי צריך להתארגן. והנה, עכשיו אנחנו עוטפים להם מחברות וכל היום אני עסוק בלשאול אותם שאלות בחשבון ובעברית כדי שיגיעו מוכנים, כאילו מישהו מגיע מוכן אי פעם.
יחד או לבד
אני דואג לו, כי לוקח לו זמן למצוא חברים. הוא עצבני קצת, וקצת אנטיפת בהתחלה עד שהוא נפתח. או כמו שד"ר זמרי קוראת לזה, הילד של אבא שלו. אני דואג לה, כי היא טובה מדי, ממש טובה. היא יכולה לבכות כשהיא רואה את אחד האחים שלה בוכה, ורק אחרי שתי דקות לשאול למה הוא בוכה.
אני דואג להם כי הם קטנים, פיזית. גם אני הייתי קטן פיזית עד כיתה י'. הוא אומנם לא הילד הכי קטן בכיתה, אבל הוא בהחלט מהקטנים, ולא קל להסתכל על כולם מלמטה. אולי לכן יש רבים שטוענים שהיום אני לפעמים מסתכל על אנשים קצת מלמעלה. נקמה.
אני דואג להם כי עד עכשיו הם היו ביחד בגן, ועכשיו הם בכיתות נפרדות. שאלתי את שירן למה בעצם. היא אמרה שהיא קראה המון בנושא וזה מה שמומלץ. שאלתי אותה למה מומלץ מנצח את מה שאני מרגיש. אני מרגיש שהם צריכים להיות יחד, להגן זה על זה, לשבת באותו שולחן ולהתעצבן כשמישהו מהם חוצה עם היד את קו הגבול שהם ציירו באמצע השולחן ומוגן על פי החוק הבינלאומי.
אבל אולי טוב שהם ייפרדו קצת, כי הם באמת שונים. הוא יכול לבקש ממני כל היום לשאול אותו שאלות בחשבון, והיא משתעממת אחרי השבע ועוד ארבע הראשון. היא יכולה לשבת שעות ולצייר ולהדביק ולגזור. הוא, אם הוא יוצא מהקו באיזו גזירה, הוא הופך לענק הירוק ומסרב לקבל את הכישלון. הוא סקרן, וכל היום שואל אותי שאלות מוזרות כמו מי המציא את הצבע הכתום, איך נולד כדור הארץ ולמה הצחוק שלי נשמע ככה. היא דעתנית, ומודיעה לי מה דעתה על כל דבר. אתמול היא ניגשה אליי ואמרה לי שאני יותר מדי זמן במסכים, לקחה לי את הטלפון מהיד והניחה אותו בצד.
אני דואג להם המון. אבל כשאני רוצה להירגע אני נזכר כמה דאגתי לי ולדוקטור ביום שהודיעו לנו שהם שניים. ואיך הכול היה מסובך בהתחלה, וקשה, ובלי שינה, ומייאש. ואז, פעם אחת, ברגע שפל, הדוקטור לקחה אותי למרפסת, סגרה את הדלת כשהם בוכים ברקע, הושיבה אותי על הספה בחוץ, החזיקה לי את היד ואמרה לי בטון רגוע את המשפט שגורם לכול להיראות פשוט יותר: "מאמי, תמיד תזכור: זה אני ואתה נגדם, ואנחנו ננצח".
ניצחנו. והם מדהימים.
אז שלום כיתה א' לשניכם. ואם יהיה קשה, ואיזה יהלי או נוגה יציקו לכם בהפסקה, אל תדאגו: יש לכם אח עולל בכיתה ג', שרק מחכה להראות כמה הוא קשוח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
