תוכנית האם שרקמתי בשנות הקדם־הורות הייתה ברורה: לספוג היטב את חוויות הילדוּת והנעורים, בעיקר אלה הפחות נעימות, ולשמר אותן בזיכרון כך שכשאדרש לגידול דור העתיד שלי, אוכל להשתמש בנוסחת "מה ששנוא עליך, אל תעשה לילדיך". כך אחסוך מהם כאבי לב ומעצמי צרחות מתבגרים בסגנון "אף אחד לא מבין אותי בבית הזה".
ואז הגיע העתיד. עם חבורת ילדי שנות התשעים שזכיתי ללדת, הנוסחה עוד עבדה איכשהו, אבל המעבר לילדי הדיגיטל של שנות האלפיים היה אתגר חדש, שסבל ממחסור קיומי בביג דאטה ראוי. מה לעשות, עדכון התוכנה האמהית לא זכתה לתמיכה מספקת מול דור האוזניות האלחוטיות, ותאריך הייצור מראשית שנות השבעים הביא את גרסת האם לכדי שחיקה ומחיקה של הרבה יותר מדי תאי זיכרון.
התוצאה? מבוכת הדור, גרסת ההורים. כל ההורים, כל דור. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כאילו נחרב בית המקדש בימיו, וכאילו הוא דינוזאור פרימיטיבי נטול יכולות התמצאות במרחבי הקִדמה.
לא הסקרנות של הילדים נוטה להיעלם בין כותלי בית הספר, אלא דווקא זו של המורים
אלה לא בעיות תקשורת טכניות, ולא חשש קל לפערי שפה: זהו חוסר ניסיון מובהק בהבנת נפש האדם בגרסת הדיגיטל שלו. אם קודם היה אפשר לדפדף בין דפי הנפש של הילדה והילד, עכשיו צריך להקליק פעמיים כדי להיכנס ללינק הנכון, לגייס סבלנות אין קץ עד שאפשר יהיה לדלג על מחסום הפרסומות, ולקוות שהחיבור לרשת חזק דיו לצורך קריאת האייטם החמקמק במלואו.
ההורים שלי היו עולים חדשים שהתבקשו לגשר על פערי תרבות שנולדו בשל שלושים ומשהו שנות חיי גלות; אני נדרשת לסגור פערים דומים על אדמת מולדתי.
אז נכון, גם אני ובני דורי חשופים לידע ולקשיי הקשב המובְנים בתוך מכשיר אינטליגנטי שיושב לנו תדיר בכף היד. גם אנחנו בעלי ניסיון מפוקפק בדינמיקה קבוצתית מוקלדת, שלא תמיד מעבירה את הטון הנכון, ושגולשת לא פעם למחוזות פוגעניים בצורת תגובות סרות טעם, שיימינג או התעלמות. אבל אנחנו בכל זאת בעלי פז"ם מספק על הגלובוס כדי לעטוף את האתגרים הללו בפצפצים גדושי פרופורציה. החיים ברשת – אלה שמערבבים בדידות ושעמום עם ידע וחיבור תמידי ומיידי – נרכשו אצלנו לאורך זמן. אצל הילדים שלנו הם מגיעים בבת אחת, עם שם המשתמש הראשון שלהם על המחשב הביתי, ובחגיגות "הסמארטפון הראשון שלי". ומה שנכון להורים שלנו נכון פי כמה למורים.
לפני שיבואו הזומבים
ארבעה אהובי נפש שלי התחילו השבוע את שנת הלימודים – בת אחת מורה, שניים תיכוניסטים, ונכדה בכורה שעברה הבוקר בשערי "שלום כיתה א'" צבעוניים. דורות שונים, רמות אמון משתנות במוסדות החינוך.
מקובל להספיד מראש את הסקרנות הנלהבת שמביאים איתם ילדי כיתה א'. לגחך מול המערכת שעומדת לקצץ את כנפיהם ולהפוך יצורים תאבי ידע לזומבים מגלגלי עיניים שכמהים לקולו של הצלצול הגואל. דור של מורים שמתגעגע לימי התום של ראשית ההשכלה האישית עשה הכול כדי להחזיר עטרת סקרנות ליושנה. ישיבות אינסופיות, מערכי שיעור מושקעים והתאמה לעולם מסכי המגע – הכול כדי לשפר את חוויית הלמידה של דורות מפוהקים, שמנסים להבין מה יכול מורה בשר ודם לחדש להם בתחומי לימוד שלא ביקשו להעמיק בהם.
הניסיון בשטח מלמד שרק דבר אחד מצליח באמת לחצות את חומת הציניות של תלמידים בני עשרה ומטה, שמעמידים מדי בוקר שורה של אנשי הוראה למשפט ראווה כיתתי: מידת העניין של המורה בהם ובחומר הנלמד.
לא הסקרנות של הילדים נוטה להיעלם בין כותלי בית הספר, אלא דווקא זו של המורים. בספר הזיכרונות הרב־שנתי שלנו אפשר לראות מכנה משותף בולט לילדי שנות התשעים ולילדי האלפיים, וגם לנו, ההורים ההולכים ומזקינים: המורים האהובים ביותר, הזכורים לטוב, הם אלה שהצליחו להדביק אותנו בהתלהבות שלהם מהחומר הנלמד או משיעור חינוך בניהולם.
כמו מורים אחרים, גם הם סבלו מעומס בלתי נסבל בכיתות, מבעיות משמעת וממעבר חד מדי בין תלאות החיים הפרטיים למעמד המחייב מול הילדים בכיתה. איכשהו הם בכל זאת הצליחו לשמור על רוח נעורים בכל הנוגע למקצוע ולמפגש הזה עם ילדי העתיד.
בדור שחשוף לידע וגם למתחולל מאחורי הקלעים של דרכי החינוך שנוקטים הוריו ומוריו, הערך המוסף של מורים בשר ודם נותר אנושיותם, רגישותם ובעיקר סקרנותם. בצד הסקרנות כלפי החומר שהם שבים ומלמדים כל שכבה מחדש, קיים גם עניין שמתחדש מדי שנה ומקבל פנים אחרות, צומחות וחידתיות: התלמידים עצמם.
הם מביאים איתם לכיתה – לפני ספרי הלימוד ומטלות הקיץ – נפש יצירתית ומשתנה. כזו שרק אתם מסוגלים לרדת לעומקה, להבחין בה, להביא אותה להתחדשות ברובד ששום בינה מלאכותית לא תוכל לתת. כזו שרק הסקרנות של הנפש היצירתית שלכם יכולה לפגוש באמת.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
