בספטמבר 2015 תמה סאגה משפטית בת שמונה שנים שהסעירה את הרשת: תביעה של חברת הפקות המוזיקה העצומה יוניברסל מיוזיק גרופ נגד אישה בשם סטפני לנז שהעלתה סרטון של בנה בן השנה רוקד לשיר של פרינס. לנז פרסמה את הסרטון ביוטיוב, יוניברסל מיוזיק דרשו להסיר אותו בטענה שהוא מפר זכויות יוצרים, וכך החל הסיפור להתגלגל ממשפט למשפט, עד שנמסר פסק דין סופי: לנז צדקה, מדובר בשימוש הוגן.
אותה פסיקה עוררה אנחת רווחה קולקטיבית בקרב יוצרי תוכן בכל מקום שבאופן מובן היו חרדים לגורל הערוצים שלהם, ולעיתים למחייתם ממש. אבל כעת, כשאנחנו נכנסים לעידן חדש של קרבות זכויות יוצרים, נראה שמחוללי התוכן הם אלו שיפסידו – לא לחברות ההפקה, אלא למתווכים שבאמצע, אתרי החיפוש והעלאת התוכן. במילים אחרות: גוגל, יוטיוב והחבר'ה, שבימים אלו עסוקים ללא הרף ביצירת תוכן משל עצמם.
למה הכוונה? ובכן, כדי להבין, אין מנוס מלצלול שוב אל העולם המורכב, מבלבל ולעיתים מעייף של הבינה המלאכותית.
מתוך המגמות הרבות ומשנות העולם של מנועי יצירת תוכן בימים אלו, שתיים מעניינות אותנו כאן. הראשונה היא יכולתם של המנועים ליצור חיקויים מדויקים (או כמעט מדויקים) של אמנות קיימת – בהקשר הזה, של קולם של אמנים. השנייה היא שכל חברה שמחזיקה מנוע בינה מלאכותית תלויה בטריק אחד משמעותי כדי לתפעל ולשפר אותו: היכולת לסרוק מספר כמעט אינסופי של אתרי אינטרנט, להעתיק את כל המידע שקיים שם ולהשתמש בו כדי "לאלף" את הבינה שלו לעבוד טוב יותר.
לאחרונה צצים ברשתות החברתיות סרטוני "קאברים" לשירים של אמנים מפורסמים (רבים מהם מתים). חלקם רציניים יחסית, כמו גרסה די מוצלחת של טיילור סוויפט שרה את My Way של פרנק סינטרה; ואחרים הם ביצועים קומיים, כמו גרסאות רבות של אותו סינטרה שר קטעים משירי היפ הופ שונים שבהחלט אינם מותאמים לאוזניהם הרכות של ילדים. בשני המקרים מדובר כמובן ביצירה מלאכותית שאדם עם גישה למנועי בינה מלאכותית מתקדמים יחסית הצליח ליצור יש מאין.
לכאורה, אין כאן שום בעיה משפטית. לאחרונה הגיעו שוב ושוב תביעות על הפרת זכויות יוצרים בענייני בינה מלאכותית לבתי משפט, שכמעט תמיד העדיפו את הנתבעים. במקרה הזה, תקדימים בארה"ב הראו שאי אפשר לטעון לזכויות יוצרים על קול של אמן, בעוד אותה טענה ישנה לשימוש הוגן הייתה בולמת טענות חוקיות אחרות. אבל יוניברסל מיוזיק נלחצו – במיוחד מהשלב הבא, שבו אמני בינה מלאכותית ייצרו שירים עם קולות של אמנים אבל מילים מקוריות משלהם – ויוטיוב, שתלויה בחברות הפקת המוזיקה כדי לתפעל את שירותי הסטרימינג שלה, נכנעה. התוצאה היא שת"פ בין שתי החברות, יוניברסל תיתן "אישור" לערוצים מסוימים לייצר תוכן עם הקול של אמני החברה, ויוטיוב תוודא שסרטונים שנוצרו ללא אישור יוסרו – על אף שהם לא מפירים את החוק.
זה סיפור מתסכל כשלעצמו, שכן מלבד הבלימה היצירתית שהעסקה הזו יוצרת, יש גם מאה ואחת דרכים שבהן היא עלולה להזיק ללא כוונה. למשל, מה יעשה אלגוריתם שאמור להסיר חיקויים ממוחשבים כשהוא נתקל בסרטונים של מישהו שפשוט יודע לעשות חיקוי ממש־ממש טוב של פרנק סינטרה? כמה סרטונים יימחקו וערוצים ייסגרו כשחיקויים יהפכו לאסורים? כמה תכנים טובים יאבדו לנצח?
אבל, מה שהופך את הסיפור הזה לבלתי נסבל הוא החצי השני שלו, כלומר מאמציה המתמשכים של גוגל – הבעלים של יוטיוב – ללקט כל שבב מידע מהרשת כדי להפוך את המנוע שלה לטוב יותר. גם כאן עדיין לא הוכחה בעיה חוקית: הבוטים של גוגל, כמו של חברות אחרות, פשוט נכנסים לאתרים וסורקים מידע שזמין לכול. אלא שבעלי האתרים אינם טיפשים, והם יודעים שלתוכן שלהם יש ערך. לכן, הם התחילו לחסום את גישתן של מפעילות מנועים כמו Open AI (של צ'אט GPT), בטענה שאם הן רוצות את התוכן הזה – הן צריכות לשלם. אבל באופן מופתי, דווקא גישתה של גוגל לא נחסמת. הסיבה: אם אתר יחסום את הבוטים של גוגל, הוא אכן ימנע את סריקת התכנים שלו – אבל לא רק למנוע הבינה המלאכותית, אלא גם למנוע החיפוש. במילים אחרות, הוא ייעלם מכל חיפוש ברשת. התאבדות מיידית.
התוצאה: גוגל מחזיקה במינוף עצום (אך חוקי) על כל אתר בעולם, מינוף שבאמצעותו היא מעתיקה כל שבב מידע מכל מקום, כל הזמן, ומשתמשת בו כדי להאכיל את המנועים שלה. וגם בתוצרים של המנועים הללו היא יכולה לשלוט, כי היא לא רק סורקת ומאפשרת ייצור של תוכן אלא גם מנהלת את הגישה אליו.
עדיין לא ברור לאן התחום הולך או מה העתיד החוקי והמשפטי של יצירות ממוחשבות. אבל בינתיים, האינטרנט המתחדש, מתודלק בכוחה של בינה מלאכותית, מתחיל להיראות כמקום מפחיד הרבה יותר מהישן.
לתגובות, המלצות, משחקים (ולסרטוני חיקויים מרשימים ביותר) שלחו לנו ל-X: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
