"נוכח אילוצי היומן": שלוש המילים הקצרות והסתומות הללו הספיקו לשופטי בג"ץ כדי להסביר מדוע לא ידחו, ולו בשלושה שבועות קצרים, את הדיון בשלל העתירות נגד החוק לצמצום עילת הסבירות. שום הסבר, ולו מינימלי, לא ניתן לריצת האמוק לעבר הדיון החוקתי הדרמטי ביותר שהיה בבית המשפט העליון בחצי יובל השנים האחרונות.
ההחלטה מוזרה, אך לא הפתיעה איש. הבהילות בטיפול בעתירות הללו החלה מרגע צאתן לאוויר העולם. התיקון לחוק יסוד השפיטה, שזכה לכינוי "חוק הסבירות", אושר סופית בקריאה שנייה ושלישית ב־24 ביולי. ששת השופטים הבכירים של בית המשפט העליון היו אז בעיצומו של ביקור רשמי בגרמניה. נשיאת בית המשפט אסתר חיות, הנחשבת מתוקף תפקידה לאחד מ"סמלי השלטון", הייתה אמורה לנאום שם בכנס חגיגי לרגל 75 שנה לעצמאות ישראל. ובכל זאת בחרו חיות וחבריה למשלחת לקצר את ביקורם, לוותר על ההשתתפות בכנס ולשוב ארצה בחופזה. הנימוק היה "בהינתן ההתפתחויות האחרונות ולנוכח העתירות שכבר הוגשו", אף שאיש מהשישה לא נדרש לעסוק בהן בשלב ההוא. שטף העתירות, שהחל פחות משעתיים לאחר אישור החוק במליאה, נותב לשופט התורן בשבוע ההוא, דוד מינץ, שהיה אמור לטפל בהן באופן רגיל, כמקובל בבית המשפט העליון. אף על פי כן היה דחוף לנשיאה חיות לשוב ארצה, ככל הנראה כדי לפקח על ההחלטות כבר מהרגע הראשון.
סדר הדין
לפי הנוהל המקובל בבית המשפט העליון, כל עתירה מגיעה לשופט התורן. אם נראה לו שראוי לדחות אותה על הסף, הוא כותב פסק דין קצר ופונה לשני שופטים נוספים שיחתמו יחד איתו על הדחייה. אם נראה לו שייתכן שיש בעתירה ממש, הוא מבקש מהמשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה. להגשת תגובה בנושאים פשוטים יחסית נהוג לקצוב 45־60 יום, ובמקרה של עתירות מורכבות או עקרוניות – 90 יום. המדינה, המשיבה במרבית העתירות, נוהגת להגיש בקשות לארכה, וגם אלו נענות ביד רחבה. לא נדיר שתגובה מקדמית מוגשת חצי שנה ואפילו שנה לאחר הגשת העתירה. ימי הפגרה אינם נמנים בדרך כלל במניין הימים, בהנחה שגם לעורכי הדין מגיעה חופשה.
לאחר שלב התגובות המקדמיות מתאפשר בדרך כלל לעותרים להגיש תשובה בכתב לתגובה המקדמית, ולאחריה נקבע דיון ראשון בעתירה, בדרך כלל בתוך כמה חודשים. בתום הדיון הראשון נוהגים שופטי בית המשפט העליון להחליט אם להוציא "צו על תנאי", או לדחות את העתירה. אם העתירה נדחית ניתן פסק דין, ואם לא – מוציאים השופטים את הצו, המגדיר באופן ממוקד על אילו טענות נדרשת כעת המדינה להשיב. הוצאת צו כזה מסמנת שלדעת השופטים יש ממש בעתירה כולה, או בחלק מהטענות שעלו בה (בהתאם לצו). בשלב הבא עוברת משימת שכנוע השופטים למשיבים, שנדרשים לשכנע מדוע לא להפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט, ובכך למעשה לקבל את העתירה. הסטטיסטיקה מגלה שכמחצית מהעתירות שניתן בהן צו על תנאי מתקבלות. לשם כך מוגשים תחילה תצהירי תשובה (גם כן בטווח מקובל של 60 עד 90 יום). לאחר מכן העותרים מקבלים זכות תגובה, ולבסוף בתוך כמה חודשים מתקיים הדיון המכריע.
זוהי כמובן הצגה כללית, ויש גם עתירות שההליכים הנוגעים בהן כוללים עוד שלבי ביניים שונים ומשונים, אך זהו סיפור חייה של עתירה רגילה, ודאי אם עולות בה סוגיות עקרוניות ובעלות משמעות. לא תתפלאו אפוא לשמוע שטווח הזמן מרגע הגשתה של עתירה ועד לדיון המכריע בה הוא בדרך כלל כשנתיים, לעיתים מעט פחות ולעיתים הרבה יותר.
דוגמה להליך כזה ניתנה לנו בצמד עתירות חוקתיות שהגישו שני עובדים זרים בתמיכת ארגון "קו לעובד" והאגודה לזכויות האזרח. בעתירות התבקשו שופטי בג"ץ לבטל סעיף חוק המאפשר לשלול מעובד זר את הזכות לקבל את ההפרשות הסוציאליות שהפריש לזכותו המעסיק, אם לא יצא מהארץ בתום היתר השהייה שלו. העתירות הוגשו בחודש אוקטובר 2019 ולמדינה ניתנו 90 יום להגיב. שורת בקשות למתן ארכה התקבלו, והתשובות לעתירה הוגשו לבסוף בנובמבר 2020. הדיון הראשון בעתירה נערך באפריל 2021. דיון נוסף נערך בפברואר 2022, ורק אחריו יצא צו על תנאי בעתירה. דיון אחרון ומכריע נערך בנובמבר 2022, אך פסק הדין ניתן לפני כחודש, יותר משלוש שנים וחצי לאחר שהוגשו העתירות.
זה דינן של עתירות "רגילות", אך העתירות נגד חוק הסבירות קיבלו יחס שונה לחלוטין.
החתירה לחותם
מיד לאחר שהנשיאה שבה מחו"ל נתן השופט מינץ החלטה ראשונה, וקבע שהדיון בעתירה יתקיים בחודש ספטמבר, כלומר בתוך פחות מחודשיים, שרובם בזמן הפגרה. זמן קצר אחר כך נקבע שהדיון ייערך בפני הרכב של 15 שופטים, ב־12 בספטמבר, מה שצמצם את המועד האחרון להגשת התגובות עוד יותר. בשלב הזה התפרסמה ההחלטה הדרמטית ביותר, שלפיה יצא "צו על תנאי" בכל העתירות "לשם יעילות הדיון". המשמעות היא שבניגוד לעתירות רגילות, בעתירה הזו לא יהיו שני שלבים ולא תהיה הזדמנות למקצה שיפורים. דיון אחד – ומיד פסק דין.
כדי להבין את האבסורד צריך לציין שמדובר בשבע עתירות עם שלל טענות, ושעל הפרק עומדת שתי שאלות כבדות משקל: האם בית המשפט העליון מוסמך לקבוע שתיקון לחוק יסוד הוא "לא חוקתי" ועל בסיס מה, והאם "חוק הסבירות" אכן "לא חוקתי". הקביעה שבית המשפט העליון מוסמך לקבוע שתיקון לחוק יסוד אינו חוקתי משמעותה הפיכת המשפט החוקתי בישראל על ראשו, כאילו בית המשפט העליון כתב לישראל "חוקת־על" מתוקף סמכות שמקורה איננו ברור. למעשה זוהי מהפכה חוקתית שנייה, דרמטית במובנים מסוימים עוד יותר מהראשונה, זו שחווינו בשנות התשעים.
הממשלה לא תיוצג בדיון בידי היועמ"שית, משום שזו איננה מוכנה להגן על עמדתם של ראש הממשלה ושר המשפטים בסוגיה. כך שבתוך לוח הזמנים הצפוף הזה נאלצה הממשלה לעסוק גם בשכירת פרקליט פרטי, עו"ד אילן בומבך, שנדרש ללמוד את הסוגיה ולהגיב לכל הטענות בכל אחת מהעתירות. קיום דיון רציני בשאלות הכבדות בטווח זמנים כזה הוא כמעט בלתי אפשרי. למרות זאת סירבה השבוע הנשיאה חיות לבקשת הדחייה שהגיש בומבך, "לנוכח אילוצי היומן".
מדוע דחוף לנשיאה חיות לדון בעתירה בלוח זמנים צפוף כזה? ברקע עומדת פרישתן הצפויה של השופטת ענת ברון ושל הנשיאה עצמה במהלך אוקטובר. מאחר שלא צפוי כינוס קרוב של הוועדה לבחירת שופטים, בית המשפט העליון צפוי לפעול לאחר מכן בהרכב חסר. אולם עו"ד בומבך היה רגיש לעניין וביקש לדחות את הדיון בשלושה שבועות בלבד. דחייה כזו עדיין הייתה מאפשרת לשתיים לשבת בדיון, ולכתוב את פסק הדין בשלושת החודשים לאחר הפרישה, בתקופה המוקצבת לשופטים כדי לסיים את כתיבת פסקי הדין בנושאים שכבר החלו לדון בהם.
התשובה המלאה נוגעת ככל הנראה ל"מורשת חיות". שופטי העליון, ובהם הנשיאים, פורשים בטקס חגיגי שבמהלכו מוקרא פסק דין. יש שבחרו בתיק כמעט טכני, כמו למשל השופט ברק שבחר לקרוא פסיקה בסוגיית "יורש אחר יורש", ויש שניסו להשתמש בטקס כדי להותיר חותם. השופטת חיות משתייכת כנראה לסוג השני. כל הסימנים מעידים שהיא מבקשת לפרוש בטקס דרמטי, שפסק הדין שיוקרא בו ייזכר למשך שנים רבות. לשם כך אין מנוס מלדחוק את לוח הזמנים, ואין לאפשר שום דחייה. גם אם המשמעות היא שדווקא בג"ץ הסבירות יתנהל בלוח זמנים בלתי סביר בעליל.
