הפיגועים הרצחניים השבוע מצטרפים לרצף פיגועים הולך ומתארך ביהודה ושומרון בחודשים האחרונים. הדבר מאתגר את מערכת הביטחון ואת האוכלוסייה היהודית באזור, המונה יותר מחצי מיליון תושבים. המשימה הבסיסית ביותר של מדינה היא להגן על חיי תושביה. כדי להבין מה צריכה ממשלת ישראל לעשות, עלינו להבין תחילה מה מניע את המחבלים לבצע פיגועים.
בהכללה גסה, אפשר לחלק את המחבלים לשתי קבוצות – ״המעשיים״ ו״האידיאולוגיים״. הקבוצה הראשונה כוללת את מי שמזלם לא שפר עליהם בגלל מעמדם החברתי־כלכלי או עקב נסיבות משפחתיות מורכבות, והם רואים בטרור את הדרך הבטוחה לקץ של תהילה. למען הסר ספק, גם ״המעשיים״ הם אנטישמים הרוצחים יהודים בשל יהדותם, אך יש מרכיב מרכזי שמבדיל אותם מקבוצת ״האידיאולוגיים״: הסיכוי להניא אותם מן המעשה גבוה יותר. כדי שזה יקרה, על ישראל לוודא שיש להם משהו להפסיד. אובדן עצמאות כלכלית או אופק תעסוקתי הוא סיכון שחלק מהאנשים לא יהיו מוכנים לקחת. לכן, קידום הכלכלה הפלסטינית וניתוק תלותה בכלכלה הישראלית עשוי לסייע בהפחתת הטרור, לצד הורדת הנטל הכלכלי מישראל. זאת, כמובן, בתנאי שהדבר אינו פוגע באינטרס הישראלי ובביטחון המדינה.
את הקבוצה השנייה, "האידיאולוגיים", קשה יותר להניא מטרור. בעוד "המעשיים" מונעים ממניעים אידיאולוגיים וגשמיים כאחד, האידיאולוגיים מונעים באופן בלעדי כמעט מתפיסת עולם אנטישמית ואנטי־ישראלית, שלפיה עליהם לחסל את מדינת ישראל ולהרוג את היושבים בה. במקרים רבים מחבלים כאלה משתייכים לאליטה הפלסטינית, ורבים מהם בעלי תארים אקדמיים. משכך, יוזמות כלכליות ואזרחיות לא יעקרו מקרבם את הרצון לפגע, ויש להתמודד עימם בשפה שהם מבינים: הכוח והאידיאולוגיה.
מחבלים כאלה מזהים חולשה ומגיבים אליה בעוצמה, ולכן אסור לנו להיראות חלשים. כאשר נבחרי הציבור שלנו מפזרים הבטחות ביטחוניות ולא מצליחים לקיימן, המחבלים האלה פורחים. אחת ממטרותיהם העיקריות היא להביך את מדינת ישראל ואת נבחריה, במיוחד את מי שמתגאים בנקיטת יד קשה נגד הטרור. על מדינת ישראל להפסיק לגמגם בנושא יהודה ושומרון, ולהיות ברורה וחד־משמעית בהבהירה שתגן על התושבים הישראלים שם ותגביר את הנוכחות הצבאית באזור ככל שיידרש – לא כלקח מפיגוע רצחני אלא כצעד מונע. הצבא ביו״ש צריך להמשיך ליזום: להיכנס לכפרים, לעצור מבוקשים ולהפגין נוכחות היכן ששונאינו טועים לחשוב שאין לנו אחיזה.
אין להסתפק רק בהגברת הנוכחות הצבאית ביו״ש, אלא יש לתגבר את האזור באזרחים רבים ככל האפשר. הדבר לא רק יגביר את ערנותו של הצבא אלא גם יסייע בהורדת יוקר המחיה, וחשוב מכך, יביא לניצחון אידיאולוגי. מבקשי רעתנו מעוניינים לגרשנו מאדמת ארץ ישראל, אך ביום שיבינו שבעקבות כל פיגוע קם יישוב, האצבעות המאשימות מהחברה שלהם יופנו אליהם והמוטיבציה שלהם תיפגע.
לבסוף, יש דבר מה נוסף שנבחרי הציבור וכוחות הביטחון שלנו נדרשים לעשות. על ההנהגה הישראלית, הפוליטית והביטחונית, לתאם ציפיות עם אזרחי ישראל. מונחים כמו "חיסול הטרור" מקבעים בתודעה הציבורית שייתכן עולם שבו לא קמים עלינו לכלותנו, אך לא כך הדבר. הטרור הפלסטיני, כמו ביטויי אנטישמיות אחרים בהיסטוריה, לא ייעלם. ייתכן שנצליח לצמצם את היקפו ואת קטלניותו, אך אין בכוחנו לחסלו. האידיאולוגיה הרצחנית לא תגווע.
דווקא תיאום ציפיות כזה, שיאפשר לאזרחי ישראל לשמוע את האמת – שכוחות הביטחון יעשו הכול כדי לצמצם את הטרור אך לא יוכלו לחסלו – יגביר עשרות מונים את החוסן הלאומי הישראלי. גם פעולות הנחשבות אגרסיביות, נגד תאי טרור ומחבלים ״בודדים״, יקבלו כך תמיכה ציבורית רחבה יותר.
