זה סיפור על שביתה ידועה מראש: ב־1 בספטמבר, תלמידי בתי הספר העל־יסודיים לא יתחילו את שנת הלימודים. כולם יודעים את זה: יו"ר ארגון המורים רן ארז הודיע מעל כל במה אפשרית ששנת הלימודים לא תיפתח, ושר החינוך יואב קיש אף העריך כבר ביוני שהשביתה תימשך כחודשיים. כולם גם מכירים את הנפשות הפועלות ויודעים שלא מדובר באיום ריק. רן ארז הצעיד את ארגון המורים עוד ב־2007 לשביתה בת 64 יום, השביתה הארוכה ביותר במערכת החינוך.
העיצומים האלה נמשכו כל השנה האחרונה. שנת הלימודים הקודמת הסתיימה ללא מסיבות סיום, מורים לא הצטרפו לטיולים שנתיים, לא הגישו ציוני מגן לבגרויות, לא נתנו תעודות, לא בדקו עבודות ולא החזירו מבחנים. אלה אותם נערות ונערים שעברו יותר משנתיים של קורונה ושרק לפני שלוש שנים ישבו חודשים ארוכים מול הזום (במקרה הטוב) ולא פגשו חברים ומורים מחוץ למסך. אובדן של שנה־שנתיים מלימודיהם, שאף אחד לא החזיר להם. ואם לא די בכך, אחרי שהם כבר נפרדו מהקורונה ומהזום בא ארגון המורים ושיבש להם את שנת הלימודים האחרונה, וגם את השנה הבאה הם לא יתחילו בשגרה.
כל זה למה? אילו פערים אדירים ובלתי ניתנים לגישור מחייבים שביתה ממושכת שאי אפשר לפתור במשא ומתן אינטנסיבי בשבוע הקרוב? הרי איש לא חולק על הצורך להעלות את שכרם ההתחלתי של מורים צעירים, שם הפערים קטנים מאוד: ארגון המורים דורש 10,900 שקלים, ומשרד האוצר מציע 10,000. לא משהו בלתי אפשרי לגישור. אז איפה כן הפערים? למזלנו הצעת האוצר פורסמה, ואנו יכולים להתרשם ממנה בעצמנו.
משרד האוצר מציע העסקת מנהלים בחוזים אישיים בשכר גבוה; העסקת חלק מהמורים בחוזים אישיים בשכר גבוה ובנפרד מהסכם השכר הקיבוצי; הגדלת התגמול על חינוך כיתה וחינוך מיוחד; סל גמיש של גמולים שיועמדו לרשות המנהל, שיוכל להעניק אותם למורים שממלאים תפקידים מיוחדים; וכן דרישה להליכי פיטורים מקוצרים, שיאפשרו לפטר מורה בפחות משנתיים ימים – פרק הזמן שההליך הזה דורש.
רן ארז מתנגד לכל אלה, ומציב דרישה אחת: תוספת גבוהה של כ־30% לכל המורים, ללא תוספות מיוחדות למורים כאלה ואחרים, במיוחד לא תוספות על הצטיינות. על חוזים אישיים ועל הליכי פיטורים הוא לא מוכן לשמוע בכלל. הדרישה הזו מנוגדת להיגיון הבסיסי שעומד מאחורי מתן תוספות שכר: שים כסף היכן שאתה רוצה לתגמל. כסף שמושקע בצורה חכמה יביא תוצאות חכמות; כסף שמושקע באופן עיוור לא יביא לתוצאות כלל, ובמקרה הטוב ישאיר את המצב הקיים על כנו.
מורידים את הרף
כך למשל, אנחנו שומעים כל הזמן על המחסור במורים ועל הצורך להגדיל את שכרם כדי לאייש את הכיתות הריקות. אבל המחסור איננו עשוי מקשה אחת. במגזר היהודי יש מחסור במורים, אך במגזר הערבי יש דווקא עודף גדול, עד כדי רשימות המתנה. במרכז הארץ יש מחסור גדול מאוד במורים, בפריפריה פחות. במקצועות מסוימים – מדעים, מתמטיקה, אנגלית – המחסור גדול יותר מאשר במקצועות כמו ספרות ואזרחות.
במגזר היהודי יש מחסור במורים, אך במגזר הערבי יש רשימות המתנה. במרכז יש מחסור גדול, בפריפריה פחות
רק בשנה שעברה היינו עדים לקמפיין שיטתי וממושך סביב המחסור במורים. "מערכת החינוך מתייבשת", הודיעה לנו יפה בן־דויד מדי ערב על המסך. חובה להעלות את שכר המורים כי פשוט אין מורים והכיתות ריקות, הפחידו אותנו. אז חתמו על הסכם והעלו את השכר, ובכל זאת שנה אחר כך אנו מוצאים עצמנו שוב עם אותן כתבות על הכיתות הריקות ואלפי המורים החסרים. אז אולי בכל זאת תוספת שכר גורפת לא הייתה הפתרון הנכון, וממילא אין טעם לחזור עליה שוב?
תוספות השכר צריכות להינתן, ובנדיבות, למורים שבאמת צריך לתגמל: מורים צעירים, מורים במקצועות חסרים, מורים מצטיינים במיוחד, מורים שלוקחים על עצמם עבודה ואחריות נוספת. מה שימשוך צעירים איכותיים להוראה הוא שכר התחלתי גבוה ובונוסים על מצוינות, לא שכר גבוה אחרי 20 שנות ותק. ואם הבעיה העיקרית היא מחסור במורים במקצועות מסוימים, הפתרון הוא חוזים אישיים עם שכר גבוה למורים במקצועות האלה, שימשכו אליהם אנשים. אבל במקום הצעדים ההגיוניים הללו, רן ארז רוצה תוספת גדולה לכולם, כאשר מי שנמצא במערכת יותר זמן יקבל תוספת גדולה יותר, בלי שום קשר לתפקודו.
דוגמה נוספת: אחד החוסרים הגדולים הוא במחנכות כיתה. מדובר בתפקיד משמעותי הן מבחינה חינוכית והן מבחינה מִנהלית, למען תפקודה הסדיר של הכיתה. אבל דווקא שם יש מחסור, עד שבתי ספר רבים ממנים מחנכת לשתי כיתות ופתרונות יצירתיים מעין אלה. גם כאן נטען שהבעיה היא תגמול חסר, ושצריך להגדיל אותו. אלא שמשרד האוצר מציע תוספת שקלית, ואילו ארגוני המורים דורשים תוספת אחוזית. כיום מחנכת כיתה מקבלת תגמול של 10% על שכרה. אלא שמכיוון שהשכר נגזר מהוותק, והתגמול ניתן בצורת אחוזים, מורה עם ותק של חמש שנים תקבל תוספת של כ־600 שקלים, ואילו מורה עם ותק של 25 שנים תקבל כ־1,500 שקלים על אותה עבודה בדיוק. גם אם אפשר לטעון שיש היגיון בשכר שעולה עם הוותק (וגם זה עד גבול מסוים), מה ההיגיון בכך שגמול על תפקיד נוסף ועבודה זהה יהיה תלוי־ותק? הפער יתקיים גם אם זו השנה הראשונה של שתי המורות בחינוך כיתה, ואין לאחת עדיפות על השנייה בתפקיד הזה.
צריך להבין את ההשלכות: בעולם שאין בו הבחנה בין מורים וכולם מקבלים את אותו שכר על פי אותו הסכם, הדרך היחידה לפתור את המחסור במורים היא פשוט להוריד את הרף. זו הסיבה שבתי ספר מקבלים כל מורה עם דופק, ושבמקצועות חסרים מתקבלים מורים בלי הכשרה מתאימה. זה המסלול שמדינת ישראל בחרה לצעוד בו בגלל חוסר היכולת להתמודד עם ארגוני המורים וההתעקשות לשמר את מנגנון הוותק. הסכם שכר קיבוצי נוסף יהיה עוד מאותו הדבר.
בור ללא תחתית
במקום לדבר על מה שמערכת החינוך צריכה, אנחנו מדברים על מה שארגוני המורים דורשים. לכן השיחה תמיד נסובה על תוספות שכר, במקום על הרפורמות שבאמת נחוצות: הרבה יותר אוטונומיה חינוכית וקבלת החלטות ברמת השטח ולא בהנחתה ממשרד החינוך; שינוי מערך התמריצים למורים כך שיעודד מצוינות; וסליחה על המילה הגסה, אבל קצת תחרות בין בתי הספר על לב התלמידים והוריהם תעשה למערכת רק טוב.
ב־2005 הציג "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל", הידוע יותר כוועדת דוברת, את ההצעה המקיפה והרצינית ביותר לרפורמה במערכת החינוך. כל ההצעות הידועות לשיפור המערכת נמצאות כבר שם: להגדיל את האוטונומיה החינוכית של בתי הספר; לצמצם את המטה העצום של משרד החינוך ולבטל את מחוזות המשרד, ותחתיהם להקים מִנהלים אזוריים ברשויות המקומיות; לאפשר למנהלים להתוות את מדיניות בית ספרם; להגדיל את הבחירה והמעורבות של ההורים במערכת החינוך; לתקצב את בתי הספר באופן דיפרנציאלי; וכמובן לשנות באופן משמעותי את תנאי ההעסקה – שבוע עבודה מלא, שכר גבוה, מסלולי קידום מקצועיים, תגמולים על מצוינות, חוזים אישיים והליכי פיטורים מקוצרים על רקע פדגוגי.
מול כל ההצעות המצוינות האלה יצאו ארגוני המורים למאבק חסר תקדים שכלל הפגנות גדולות, קמפיין ציבורי, מחאות מול פוליטיקאים, וכאמור חודשים ארוכים של שביתה. בסופו של דבר נסוגה הממשלה מיישום המלצות הוועדה בתחום ניהול כוח ההוראה, ובמקומן חתמה על שני הסכמי שכר מול הסתדרות המורים ("אופק חדש") וארגון המורים ("עוז לתמורה"). אלה עשו בעיקר שני דברים: הגדילו את שכר המורים ואת מספר שעות העבודה למשרה מלאה. כל שאר ההצעות לשיפור מעמד המורים ואיכות ההוראה נגנזו. הן עולות מחדש בכל הסכם קיבוצי, כדי להידחות פעם נוספת.
הנה נתון מדהים: תקציב משרד החינוך הוא הגדול ביותר מכל משרדי הממשלה. כן, גדול יותר מתקציב הביטחון. הנה עוד אחד: בשנת 2000 עמד תקציב החינוך על 20 מיליארד שקלים, בשנה הבאה הוא יעמוד על 82 מיליארד שקלים. התקציב גדל פי 4 ב־25 השנים האחרונות, כשחלק גדול ממנו הלך לשיפור שכר המורים בהסכמי השכר הגדולים. קשה לומר שראינו שיפור אדיר במערכת החינוך בפרק הזמן הזה. הגיע הזמן לפקפק בטענה ש"אין מספיק כסף", ולהבין שהבעיה היא לא בכמות הכסף אלא בדרך שבה משתמשים בו.
על חשבון המורים
לפעמים גם דברים פשוטים צריכים להיאמר: טובת מערכת החינוך איננה עומדת לנגד עיניו של ארגון המורים. הוא דואג אך ורק לאינטרס של המורים. התלמידים, ההורים, המערכת בכללותה – לא נמצאים בתחום המנדט שלו. הדאגה הזו גם לא מתחלקת באופן שווה בין המורים. לוותיקים דואגים יותר, שכן הם מהווים את הרוב במערכת ובארגון. מורים צעירים באים והולכים, וכחצי מהם יפרשו תוך עשור, אז אין טעם להשקיע בהם.
מאחורי דרישותיו של יו"ר ארגון המורים וההתעקשות שלו לקיים שביתה ממושכת עומדות סיבות פוליטיות בעיקרן. מדובר בסכסוך עתיק ורב שנים בין ארגון המורים והסתדרות המורים. מאז שהארגון התפצל מהסתדרות המורים, מתנהלת תחרות עזה בין ראשי הארגונים מי משיג יותר עבור המורים שהוא מייצג. לרן ארז חשוב לא רק להשיג יותר שכר למורים שהוא מייצג, אלא בעיקר להשיג יותר משהשיגה יפה בן־דויד.
את הכול עושה ארז בשם המורים אבל גם על חשבונם: בזמן שביתה מורים אינם מקבלים שכר, ואם אכן השביתה תתמשך חודשים, מורים יידרשו להסתדר תקופה ארוכה ללא שכר. רן ארז מודע בהחלט לעניין הזה. באיגרת ששלח למורים הוא הסביר שעליהם להיערך "גם כלכלית" לשביתה ממושכת, ו"לא רק לחסוך כספים לעת צרה, אלא גם לחשוב על מציאת עבודה אלטרנטיבית זמנית לתקופת המאבק". מורים צעירים ששכרם איננו גבוה מלכתחילה, שהמשכנתא שלהם גדלה השנה משמעותית, ושמעדיפים שכר גבוה עכשיו על פני הבטחות לוותק וקביעות בעוד עשרים שנה, לא בהכרח יזדהו עם השביתה הזאת.
