כשרכשנו כרטיסים להופעה של "דני, גידי וחברים" היינו בטוחים שנוריד את ממוצע הגילים בקהל משמעותית, לפחות בעשור או שניים. מדי פעם אנחנו מקפידים לטעון את עצמנו בהומור סנדרסוני ובשירים שאין שני להם, ולבחון האם גם בעשור השני של המאה ה־21 קסם ההכלאה בין כוורת לגזוז עדיין מתרחש או שסתם מנסים לעשות על הגב של הישראלים קופה. כלומר על הגב של הדודה והדוד.
לפחות בחלק הראשון טעינו בגדול. צעירים יחפים מקפצים בחולצות ורודות הסתירו חצי מההופעה, אבל אין תלונות. רוב הנוכחים בקהל היו בסביבות שנות ה־30 לחייהם, שרועים על מחצלות או רוקדים קרוב לבמה, כמו בהופעות של זמרים שצעירים ב־50 שנה מהחמישייה המופלאה שהופיעה עליה.
על הבמה פיזז דני סנדרסון שהוביל את המופע יחד עם גידי גוב, מזי כהן, אפרים שמיר וכובע המצחייה ואלון אולארצ'יק. הם, יחד עם להקת נגנים איכותית, הגישו לקהל את השירים האלמותיים שלהם יחד, החל מ"תשע בכיכר", דרך "לכבוד הקיץ" "רוני", "גוליית", "שיר הגלשן" ועד "מדינה קטנטנה נה נה" ושירים קצביים נוספים שמחזירים לאווירת השבט מסביב למדורת ל"ג בעומר. בקטע טוב כמובן.
כל אחד מהזמרים שר גם שירים שלו לבד, כמו למשל "בוגי איתי הלילה" של שמיר, שבאופן כללי הרשים בקולו ונתן ביצועים מיוחדים, כאלה שיוטיוב לא יכול לספק. גידי גוב שר את "נאחז באוויר" ואולארצ'יק את "בואי נגיד שאני שלך"; מלבדם, גם מזי כהן בעלת הקול המהמם שהתבגר בצורה ייחודית שרה על חייזרים סימפטיים שמדברים אנגלית ב"חללית", והפליאה בדואט מקסים של "דון קישוט", כמובן עם סנדרסון שביצע כהרגלו את השירים שאהבנו ונאהב.
נחמד, נחמד, היה ממש נחמד. באמת. ובכל זאת, לאורך כמעט שעתיים של מופע באמפי מבשרת (מתברר שזה אחלה מקום, והקונספט של כרטיס בדשא הוא נהדר, גם ככה כולם רוקדים ומסתירים), האווירה הייתה בינונית כמו בשיר הראשון, ולאחר כשעה הייתה תחושה כאילו עברו רק דקות בודדות ולא כי הזמן עובר מהר כשנהנים. לא ממש ברור למה זה קרה, כיוון שהחמישייה הדי מנצחת הזאת לא התנהגה כמו אנשים שעברו או מתקרבים לעשור השביעי של חייהם. אבל הקהל לא משקר.
העקיצות של דני את גידי ובחזרה היו מצחיקות וכיפיות, והלוואי שהיה מהן עוד. כיף לשמוע את גידי מודה שהוא טס לחו"ל רק כי הוא אוהב את האוכל במטוס (מי לא?), ושדני לא יוצא לחופש כי אין לו מכנסיים קצרים. אילו היו גם השלושה האחרים מדברים קצת יותר, ונותנים לקהל הצצה קטנה אל מאחורי הקלעים של החזרות למופע, זה היה יכול להיות טוב וגם אולי מרים קצת את האווירה.
אבל אולי בעצם זהו עצם העניין. כוורת, גזוז ושאר ההרכבים של סנדרסון ידעו להפיק שירים ייחודיים, מצחיקים וכיפיים, אבל לא ממש התאימו את עצמם עם השנים לתמורות שחלו בעולם המוזיקה, והם יכלו לעשות זאת חרף פירוקם. כלומר, בעולם בו לכולם מצלמת וידאו בכיס ויכולת לשדר לכולם מה קורה מאחורי המצג המושלם שנראה על הבמה – הם ממשיכים לבצע את אותם שירים באותו האופן, אולי בשינוי אדרת בדמות ההגברה והתאורה. והחוסר של קלפטר ז"ל, כמובן. לא בטוח אם זה סוד הקסם שלהם או דווקא המכשול, ובכל זאת אי אפשר להישאר אדישים מול חמישה זמרי ענק שמתאחדים יחד כדי לשיר קלאסיקות ונכסי צאן ברזל שהם עצמם יצרו, ושהלוואי שהיה לנו יותר מהם. כי לשעה או שעתיים נראה שישראלים מכל הקצוות התאחדו סביב המנונים חלופיים, קצת פחות רציניים וקצת יותר משוחררים בארצנו.
