מי שמאזין רוב קשב לרבים מפעילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית – ואיך אפשר לא להאזין? – מזהה תכופות חשש אמיתי לגורל הדמוקרטיה הישראלית. המתנגדים לחוקים כמו צמצום עילת הסבירות ושינוי שיטת בחירת השופטים אינם חוששים רק מתוצאות המהלכים הללו: עיקר חששם נובע מההנחה שמהלכי הקואליציה הם רק ראשיתה של שרשרת, חלק מתוכנית אסטרטגית סדורה, ארוכת טווח ומרובת שלבים, שמטרתה הסופית היא הפיכת ישראל למדינה שכבר איננה דמוקרטיה.
מהי בעצם דמוקרטיה? ביסודה היא שיטת ממשל שמאפשרת חילופי שלטון ללא שפיכות דמים. בעולם הלא דמוקרטי, ברירת המחדל היא יציבות שלטונית: המושל ממשיך למשול כל עוד הוא בחיים, ובמותו עובר השלטון לבא בתור – היורש הטבעי, או כל יורש אחר, בהליך סדור, קבוע וידוע.
בשיטה כזו חילופי שלטון כרוכים, בהכרח, במידה כזאת או אחרת של אלימות. ראשים ערופים הם הגרסה הקיצונית, אך במקרים דרמטיים פחות מסתפק השלטון החדש בכליאתם של ראשי השלטון שהודחו. מכל מקום, חילופים לא אלימים הם בלתי אפשריים.
החידוש בדמוקרטיה הוא ביצירת המנגנון להחלפת שלטון לא אלימה, ובהפקדת ההכרעה מי ישלוט בידי ציבור האזרחים, ולא בידי קבוצה קטנה של אצילים או נסיכים. בקיצור, בחירות כלליות בהשתתפות כלל האזרחים.
אבל הבחירות עצמן הן תנאי בלתי מספיק, גם אם הכרחי, לקיום דמוקרטיה אמיתית. הליך הבחירות מתקיים כידוע גם במדינות לא דמוקרטיות, ובחלקן שיעור ההצבעה גבוה בהרבה מאשר בדמוקרטיות ותיקות ומפוארות.
כדי שבחירות יאפשרו לציבור לבחור באמת את נבחריו, ואף להחליף אותם כשהוא מעוניין בכך, הן חייבות להיות חופשיות. לחופש הזה יש כמה רמות: הראשונה שבהן היא הזכות לכל אזרח להציג את מועמדותו, והרשות לכל מצביע לתת את קולו למועמד שליבו חפץ בו. באיראן, למשל, מתקיימות בחירות מרובות משתתפים, שתוצאותיהן כנראה אמינות – אלא שלא כל אחד רשאי להיות מועמד, אלא רק מי שמאשרת מועצת שומרי החוקה, שחבריה הם חכמי דת ומשפטנים. אז בחירות יש, ולאזרחים ניתנת מידה מוגבלת של השפעה על גורלם, אך זו ממש אינה דמוקרטיה.
חשאיות הבחירות, המובטחת על ידי הפרגוד, המעטפות האטומות וערבובן בתיבת הקלפי, נועדה לאפשר הצבעה נטולת לחצים ופיקוח חיצוני. גם השמירה על הסדר הציבורי בקלפיות היא מהתנאים ההכרחיים לקיומו של חופש בחירה. מערכת הבחירות שהובילה לעליית המפלגה הנאצית לשלטון התאפיינה באווירת אימה שהשליטו חברי מיליציית האס־אה הנאצית, "החולצות החומות", שזכו בכינוי זה על שם מדיהם.
אך גם בכך אין די: כדי שמדינה תהיה דמוקרטית באופן מלא, ובשביל שהבחירות ישקפו בחירה אותנטית של האזרחים, כדי שחילופי שלטון יהיו בגדר האפשר – נדרש שוק דעות חופשי. חופש ביטוי הוא נשמת אפה של דמוקרטיה. אם למתנגדי השלטון אין אפשרות להשמיע את קולם ברמה ולשכנע את האזרחים בצדקת דרכם, זו לא דמוקרטיה.
דוגמאות טובות לכך כיום הן רוסיה וטורקיה, שעיתונאיהן מושלכים לכלא חדשות לבקרים. בדמוקרטיה אמיתית אפשר להתנגד למשטר ולהתבטא בחופשיות, להתהלך ברחוב ללא חשש, להתארח באולפני הטלוויזיה ולהחזיק חשבונות פעילים ברשתות החברתיות ללא הגבלה. חופש השכנוע והעברת השלטון באמצעות שכנוע – זהו הלב של המילה הגדולה הזו, דמוקרטיה.
האם הרפורמה המשפטית מבקשת לפגוע במשהו מהעקרונות הללו? האם מובילי הרפורמה ניסו לאיים, ולו במקצת, על משהו מהעקרונות הבסיסיים הללו של דמוקרטיה מתוקנת? ודאי שלא.
אף לא אחד מחוקי הרפורמה, גם בגרסתה הרחבה ביותר, אינו מאיים על העקרונות הללו. אז מדוע מתנגדיה משוכנעים שנתניהו וממשלתו מובילים אותנו לשם? מה מביא אותם לחשוב שתוכניתם של שמחה רוטמן ויריב לוין, גם אם אינה שואפת לביטול הבחירות, מכוונת לפגוע ברכיבי ליבה של הדמוקרטיה הישראלית?
דומה שהטעם לכך נעוץ בדיסוננס קוגניטיבי שמחנה השמאל נתון בו – וככל שמתמשך שלטון נתניהו, שאוחז כמעט בשיא משך הכהונה בראש מדינה דמוקרטית, הדיסוננס הזה מתעצם.
נתניהו הוא אחד המנהיגים האהודים ביותר בדמוקרטיות המערב, ודאי אם בוחנים את האהדה אליו לאורך שנים. מנגד, הוא גם אחד המנהיגים השנואים ביותר. בעיני מתנגדיו הוא התגלמות הרוע, וחוסר התאמתו לתפקיד ראש הממשלה הוא דבר גלוי וברור לדעתם זה שנים. בשנים האחרונות נוספה לכך גם ההנחה, הנראית בעיניהם כעובדה שאין עליה עוררין, שהוא מנהיג מושחת – מהמושחתים שידעה מדינת ישראל בכל שנותיה.
עד הגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה עוד היו מתנגדיו מסוגלים להבין מדוע אנשים מדחיקים את שחיתותו. לאחר פתיחת המשפט הם אינם מצליחים להבין כיצד אדם בר דעת תומך בו. במצב הזה, כיצד אפשר להסביר את העובדה שגם במדינה דמוקרטית, עם חופש בחירה וחופש ביטוי, ממשיך נתניהו להחזיק בהגה השלטון? התשובה שהשמאל נותן לכך היא שישראל שוב אינה באמת דמוקרטיה – משום שאם הייתה באמת דמוקרטיה, נתניהו כבר מזמן היה מוחלף. כביכול, לא ייתכן שבוחרים רציונליים וחופשיים לחלוטין אכן בוחרים בו מרצונם החופשי.
מתנגדי נתניהו חשים שככל שפרצופו האמיתי נחשף בתקשורת ובידי הפרקליטות, כך הוא נדרש לעשות שימוש באמצעים דרמטיים יותר לשימור שלטונו. ממילא, כל רפורמה בתחום שלטוני מסוים, כמו תוכנית קרעי הבלתי דרמטית בשוק השידורים – מבלי להיכנס כלל לשאלה אם היא טובה או לא – מתויגת מיד כניסיון להתנקש בחופש הביטוי. כל עדכון בנושא הסבירות מוצג כקשר מתוחכם לחיסול הדרג המקצועי במשרדי הממשלה.
לכן אנשים רציניים – קצינים במילואים, מנהלים בכירים, אקדמאים – חוששים באמת ובתמים שמטרתו של נתניהו היא ביטול של הבחירות החופשיות בישראל. מה שנשמע לאוזן הימנית לא פעם כהתלהמות מוטרפת הוא פחד אותנטי לחלוטין של אנשים שמתקשים להבין כיצד העולם הסובב אותם פשוט יצא מדעתו.
האם יש דרך להרגיע את הפחדים הללו? ספק רב. מכונת התעמולה עתירת התקציבים של ההתנגדות לקואליציית נתניהו ולמהלכיה עובדת במלוא הכוח על זריעת התבהלה בציבור. אין דרך להוכיח באותות ובמופתים מהן כוונותיו הנסתרות של ראש הממשלה, קל וחומר שאין דרך להוכיח מה אדם מסוים אינו מתכוון לעשות, גם אם הוא ראש הממשלה.
כדאי לא ללבות את החרדות באמצעות הצעות חוק מיותרות, כמו זאת המבקשת למנוע ביקורת שיפוטית על החלטות ועדת הבחירות המרכזית בנוגע לפסילת רשימות; או הצעת החוק החותרת להוספת מנדטים לצד המנצח בבחירות.
אלה הצעות חוק שהונחו על שולחן הכנסת, ובכל אחת מהן יש גם היגיון מסוים: הראשונה נועדה להתמודד עם המצב הקיים, שבו פסילת מועמדים ורשימות מוחלת בידי בית המשפט רק על מחנה הימין. השנייה נועדה להתמודד עם תיקו פוליטי כרוני כמו זה שחוותה ישראל בשנים האחרונות. מוטב לגנוז אותן עכשיו, אך אפילו אם הכנסת תחוקק אותם בכל הקריאות הנדרשות – מדינת ישראל לא תהפוך לדיקטטורה. הבחירות פה חופשיות, כל מפלגה רשאית להתמודד, וחופש הביטוי הוא מלא. יש שיאמרו מלא מדי.
הדמוקרטיה הישראלית תמשיך להתקיים גם בעידן נתניהו וגם אחריו – וכן, גם היום הזה בוא יבוא, אף שכעת הוא נראה מאוד רחוק.
