ליכולת ההסברה של ישראל והמאבק על דעת הקהל העולמי ישנן השלכות ביטחוניות וכלכליות עצומות על כל אזרח בישראל. שלא מבחירתנו, נקלענו למצב שההסברה והשכנוע העולמי הם מצרך יסוד קיומי למדינת ישראל ואין דבר שיפטור אותנו מצורך זה. מטבע הדברים, כיון שזירת המאבק היא מחוץ לישראל, רבים מהעומדים בחזית מלחמה זו אינם גרים בישראל ועושים זאת מתוך אהבת ישראל ורצון טוב. ובכל זאת, זה לא אומר שהציבור בישראל חסר אונים או חסר יכולות בנושא זה. אפשר וחובה להתחיל לפתח את יכולתה של החברה הישראלית להשפיע לטובה על דעת הקהל העולמית מתוך ישראל ויפה שעה אחת קודם.
בפגישה של משפיעני רשת תומכי ישראל בניו יורק חשבתי לפתע על זה שאין מי שיודע את טוב הארץ יותר טוב מ….כמובן מי שגר בארץ. "לבי במזרח ואני בסוף מערב". עם כל האהבה שלי לישראל, אין לי את האפשרות ליצור תוכן ישראלי להראות את טוב הארץ ויופיה, להראות את הטוב של האנשים שבה מהסיבה הפשוטה שאני לא גר בארץ.
אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר: ככל שנוכחות ברשת שתומכת בישראל היא חשובה לכלכלה, לתיירות, ולמעמד ישראל בעולם, הרי שבשעת מלחמה והסלמה ביטחונית היכולת להשפיע על דעת הקהל העולמית הסברה היא ההבדל שבין הצלחה במבצע צבאי או כישלונה, היכולת של ישראל להגן על אזרחיה, ארכה נוספת לתקיפת יעדי טרור או דעת קהל שתומכת באירגוני טרור.
אם נכשלו אויבי ישראל בכל זירה אחרת, הרי שבזירה זו הניצחון שלהם מוחץ. היכולת להציג את ישראל כגליית ואת קיני החמאס כדוד החלש, היכולת ליצור סימפטיה נרחבת הביאו לפלסטינים ניצחון בינלאומי אחד אחרי השני ועוד ידם נטויה. רבות נאמר על זה שבמלחמת לבנון השנייה צה"ל הובס בגלל הכשל הישראלי בהסברה. אותו דבר נכון גם לגבי מבצע שומר החומות שבו ישראלים רבים היו צריכים לעשות את ההסברה הנחוצה בעצמם מבלי יכולת ארגונית יעילה. מצב זה אינו יכול להימשך לאורך זמן והוא גורם נזק אדיר הן למדינת ישראל והן לעם היהודי בכל העולם הסובל מפרי הביאושים של האנטישמיות הנולדת מתוך חיכוכים בין ישראל והפלסטינים או כפי שייתכן עתה גם עם הלבנונים.
מתוך הכרה זו נולדו והורחבו יכולות ההסברה של ישראל הן בדובר צה"ל, משרד החוץ ועכשיו יש גם משרד הסברה. אבל כמו שלא די במשרד ביטחון כדי להגן על ישראל וצריך חיילים, כך גם בהסברה. הרשתות החברתיות כשמן כן הן–חברתיות. משרדים ממשלתיים יכולים רק להדהד את מה שקורה בשטח ואין מי שיכול לשקף את השטח יותר ממי שחי שם. היו מי שאמרו שבלי שישראל תשקיע מיליארד דולר בהסברה היא לא תוכל לעשות עבודה ראויה. אינני מסכים עם גישה זו. כסף בלבד לא קונה צבא טוב, וגם לא דוברים טובים. העם והאנשים הם השגרירים הטובים ביותר של ישראל.
אז מה עושים? דבר ראשון מתארגנים. אין סיבה להגיע למצב כמו שהיה בשומר החומות שבו יחידים בודדים בישראל נרתמים למאמץ לבד. ארגונים ציוניים ישראלים כמו בני עקיבא, הצופים, וכל תנועה אחרת, צריכים להירתם לנושא בצורה מסודרת. לא יודעים אנגלית? לא משנה. אין דבר ויזואלי יותר מהרשתות החברתיות. ברגע שיש התארגנות מסודרת כל אחד יעשה ככל יכולתו הטובה. יש שיצלמו, יש שינסחו, יש שיסריטו, ויש שיכתבו–כולם צריכים ליטול חלק במאמץ. להראות את פניה היפות של ישראל זה לא רק נושא לשעת מלחמה ולא יהיה מי שיבוא בשעת משבר דווקא אליכם לשמוע את דעתכם. להיות הפנים של ישראל זה להראות את הטבע, היופי, האנשים, התרבות, הרפואה, ההיסטוריה, ההומור, האוכל, השתייה, הייחודיות,
מה אוסיף למה שכבר אמר ראש עיריית אפרת עודד רביבי במאמרו המצויין מ-2016 כשניסה להקים דסק הסברה של ההתיישבות. בינתיים אין היענות—והתוצאות בהתאם. נכון, במדינות אחרות אין לאזרחים צורך להיכנס לרשתות החברתיות ולהתקשורת כדי להצדיק את קיומם. ידענו שעל ישראל צריך להילחם. מי כעם ישראל יודע שאם אין אני לי מי לי. הגיע הזמן שמשרד החוץ, ארגונים חברתיים, יישובים, קיבוצים, קהילות וקבוצות בישראל ייצרו מערך שיתוף פעולה שיעזור לכל אזרחי ישראל לעזור לעצמם, ייתן גב לכוחות הביטחון, יראה לעולם את פניה היפות של ישראל, ויפה שעה אחת קודם.
