עובדה ראויה לציון במאבק הציבורי-חברתי שמתנהל פה בתקופה האחרונה, היא ששני הצדדים משוכנעים שהם הצד החלש בסיפור הזה.
זה כמובן לא במקרה. אנחנו חיים בעולם שבו החלש תמיד צודק. אם אתה החלש, צריך להתחשב בך, ואתה לא צריך להתחשב בצד השני. לצד הנרדף יש פריבילגיות – הוא לא מחויב להקשבה ולא צריך לגלות אחריות. כדי להגן על עצמך מפני הבריון מותר לך לפעול בכלים בלתי-שגרתיים, ללכת עד הסוף, ולהסביר כל הזמן שאין לך ברירה, ככלות הכול זה מאבק להגנת החברה והדמוקרטיה.
עוד דבר משותף לשני הצדדים, הוא שבכל ניסיון ברשת להציג את שני הצדדים, התגובות מסבירות מיד ובצורה משכנעת שאין כאן "שני צדדים". יש את הצד שלנו שהוא החלש, והצד שלהם שהוא הכוחני והאגרסיבי, ותפסיקו כבר לנסות לייצר סימטריה מזויפת. התגובות האלה, למותר לציין, מתחלקות שווה בשווה בין שני הצדדים של הקשת הפוליטית.
ובכל זאת, ננסה רגע להסביר למי שזה מעניין אותו – למה כל צד מפחד.
הפחדים של הצד השני
בעולם של מתנגדי הרפורמה, הכוח האמיתי נמצא אצל הימין. זה ברור. מי שבשלטון הוא החזק, והקואליציה היא ימנית "על מלא", ללא שום נציגות למפלגות השמאל. הכנסת מחוקקת חוקים בלי להתייעץ עם האופוזיציה, הממשלה מעבירה תקציבים לאן שהיא רוצה וחוסמת את התקציבים שהיא לא רוצה. מערכת המשפט היא רק חלק מהסיפור – אנשים ממחנה השמאל הליברלי רואים בעיניים כלות איך כל הכוח נתון בידי אנשים שהשקפת העולם שלהם רחוקה מהערכים החילוניים. יש רק מערכת אחת שיכולה קצת לאזן את התהליכים האלה, ועכשיו הקואליציה מנסה לפגוע גם בה.
לרגע קצר הקואליציה הודיעה על הקפאת החקיקה ועל הידברות, אבל אז היא פרשה מהשיחות ועכשיו ממשיכה לחוקק, ונראה שגם הקפאת השיחות הייתה תרגיל שנועד להרדים את המחאה. פלא שאנשים ברחובות כבר חצי שנה? פלא שאנשים מסרבים להתגייס ואף מאיימים בירידה מהארץ?
בעולם של תומכי הרפורמה, הכוח האמיתי ללא ספק נמצא אצל השמאל. המערכת הפוליטית היא רק מוקד כוח אחד, ולא החזק שבהם. מערכת אכיפת החוק מוטה באופן אוטומטי לעבר השמאל – רק תשוו בין היחס של בית המשפט לחוסמי הכבישים מימין ומשמאל, ואפילו בין היחס המשטרתי למתנחלים, חרדים ושאר אוכלוסיות שאינן תל-אביביות, לבין היחס למחאה הנוכחית. התקשורת מגויסת בחדווה רבה למאבק, ומדווחת בכל יום שיבושים על כל האירועים הצפויים בטון של מי שמדווח על לוח הזמנים בתחילת כל יום באולימפיאדה. אם המחאה נגד אוסלו או נגד הרס גוש קטיף הייתה מקבלת כזה סיקור תקשורתי אוהד, הרבה יותר אנשים היו משתכנעים שעל הכף מוטל עתידה של המדינה, יוצאים ומוחים, ואולי מצליחים לעצור את המהלך.
בסופו של דבר, מצביעי הימין רואים ברפורמה המשפטית דבר נצרך ולא מאוד קיצוני, שגם אותו הממשלה לא מצליחה להעביר, כי לצד השני יש יותר מדי כוח בתקשורת, במערכת המשפט, בצבא וגם בעולם העסקי. הממשלה אפילו עצרה כדי לנהל שיח, דבר שאף ממשלה לא עשתה לפני מהלכים גדולים יותר, והאופוזיציה פוצצה את השיחות. ועכשיו בג"ץ ממשיך לשנות את חוקי המשחק, ומתיר לעצמו להתערב בחוקי יסוד.
העיתונים של האנטישמים
בדיחה גלותית ישנה מספרת על יהודי שמקפיד לקרוא רק עיתונים אנטישמיים. כשחבריו תוהים מה פשר המזוכיזם הזה, הוא מבהיר להם שההפך הוא הנכון: בעיתונים שלנו תמיד מספרים איפה היה הפוגרום האחרון וכמה גזרות חדשות הונחתו על היהודים במדינה, ואילו אצל האנטישמים הוא זוכה לקרוא שהיהודים עשירים ושולטים בעולם.
במקרה הנוכחי כל אחד, כאמור, מעדיף להיות בצד החלש, אולי כי למרות ההפחדות ההדדיות מדיקטטורה, כל אחד מאיתנו יודע היטב שעדיף להיות חלש מול האחים שלו, ולא מול מובילי הפוגרומים של אירופה. ובכל זאת, אולי כדאי לנו לנסות לקרוא קצת יותר את הדוברים של הצד השני. בתור התחלה זה יעזור לכל אחד להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו, ואולי, רק אולי, גם יגרום לו לקחת אחריות ולנסות להיות בצד של אלה שמוציאים את העגלה מהבוץ – שגם הוא, אגב, פחות עמוק מזה האירופי.
