ההפגנות נכנסות לשבוע ה־14 ולא רואים את הסוף. גם השבוע תיעצר התנועה וההמונים ינהרו לכיכרות. בכל שבת הם שבים ומתאספים בהפגנות־ענק נגד הממשלה. ואם היה רגע שבו נדמה היה שחום יולי־אוגוסט יכריע את המפגינים, התברר שלא כך הדבר. לא, זו לא ישראל. זו סרביה. והדמיון בין שתי המחאות מעורר השתאות.
הכול החל לפני שלושה חודשים. בשבוע הראשון של חודש מאי הגיע נער בן 13 לבית ספרו במרכז הבירה בלגרד, חמוש בנשק שלקח בלי רשות מאביו, וירה למוות בעשרה אנשים. שמונה מהם ילדים, תלמידי בית ספר. המדינה כולה הייתה המומה. סיפורים כאלו מכירים בעיקר מארה"ב, לא מאירופה.
לא חלפו יומיים ואירוע נוסף זעזע את המדינה. צעיר בן 21 מהעיירה מלאדנובאץ' פתח באש והרג שמונה בני אדם. האימפקט היה חד־משמעי. ברחבי סרביה פרצו שורה של הפגנות נגד הקלות הבלתי נסבלת שבמכירת נשק והחזקתו. הכעס התפוצץ בעוצמה אדירה. המונים יצאו למחות נגד החידלון הממשלתי.
הסטטיסטיקה אומרת הכול. סרביה עומדת בצמרת הרשימה המפוקפקת של מספר כלי נשק לאדם בין מדינות אירופה. הרבה מאוד מהנשק הזה מקורו במלחמות הבלקן של שנות ה־90. אבל לא רק בהן. הפשע והאלימות בסרביה משגשגים. הכלכלה, לעומת זאת, הרבה פחות. ואם זה מזכיר לכם במקרה את האלימות והרציחות היומיומיות במגזר הערבי אצלנו, זה כנראה לא במקרה. הזעם על התנהלות הממשלה וגופי הביטחון עצום. בניסיון להכיל את הזעם הורה נשיא מדינה אלכסנדר ווצ'יץ' על מבצע איסוף כלי נשק בלתי חוקיים. בשבועות הראשונים נאספו קרוב ל־40 אלף כלי נשק. אבל ברור לכול שמדובר בטיפה בים. ההערכות הרשמיות והבלתי רשמיות נעות בין 700 אלף לשלושה מיליון כלי נשק חוקיים ולא חוקיים.
וזה גם היה הרגע שבו התפרץ הזעם. לא כל כך על הנער היורה, הנמצא כעת במוסד פסיכיאטרי, אלא על הממשלה. מאז הוא חלחל למחוזות הרבה יותר עמוקים. לשאלות על מהות היחסים שבין הממשלה לאזרח, עקרונות הממשל הדמוקרטי, התקשורת, חופש הדיבור ומעמדם של גופי הביטחון.
הרבה מדברים אצלנו על פשיעה בכלל ועל פשיעה במגזר הערבי בפרט. על הפרוטקשן. על הציפיות שתלו הבוחרים בשר לביטחון לאומי שימגר את הפשיעה. אם להשוות, המשבר בישראל מתרכז בבעיית אובדן המשילות בנגב ובגליל ובקצב הבלתי נגמר של רציחות במגזר הערבי. הרבה לא השתנה מאז נכנס השר בן־גביר לתפקידו. בסרביה, לעומת זאת, הנשיא לא ממש המתין ליוזמות של שריו והורה לא רק על חנינה למי שימסור מרצונו כלי נשק בלתי חוקי שברשותו, אלא גם על הקפאה של האפשרות להוציא רישיון לכלי נשק חדשים לשנתיים הבאות והחמרת העונשים על נשיאת נשק בלתי חוקי. האם זה עזר? שאלה נפרדת. מצב הרוח הלאומי בסרביה לא באמת השתפר בעקבות הצעדים הללו.
אם תשאלו אזרח מן השורה, הוא יסכם את תחושת המיאוס מן המצב בכלל ומהממשלה בפרט בשתי מילים – מדינת מאפיה. ניקולא פטרוביץ', מומחה לשימור כתבי יד עתיקים, חי כל חייו בבלגרד. אבל לא מכבר עבר לגור בכפר מרחק שעה מהבירה. נמאס, הוא אומר. אין אופק, אין עתיד. השחיתות הממשלתית חוגגת. כעת הוא מעדיף את השקט הכפרי על החיים בעיר הגדולה. "רק תנו לי לגדל ירקות בחלקה המשפחתית ותעזבו אותי בשקט. יבול העגבניות והפלפלים השנה מדהים". הוא כבר מתכונן עם כל המשפחה למבצע השנתי של קליית פלפלים ושימורם בחביות קטנות לקראת החורף הקרב, חלק ממסורת עתיקה של שימור מזון שעזרה לרבים בסרביה לצלוח גם את הימים הקשים של המלחמה בשנות ה־90.
אבל כל ההתעסקות הזו במלאכות ביתיות מסורתיות לא באמת מצליחה לגרום לו להתעלם ממה שקורה. וגם השבוע, מתברר, הוא ייכנס לגרוטאה הישנה שלו וייסע לבלגרד להשתתף בשבוע ה־14 של ההפגנות נגד הממשלה. בשיחה טלפונית איתו הוא מודה שבשבועיים האחרונים יש קצת פחות אנשים. "הקיץ עושה את שלו אבל מה שבכל זאת מעורר תקווה, הוא העובדה שמפלגות האופוזיציה בפרלמנט הגיעו להבנות בסיסיות ויכולות לשתף פעולה בזירה הפרלמנטרית".
אם תשאלו אזרח סרבי מן השורה, הוא יסכם את תחושת המיאוס מן המצב בכלל ומהממשלה בפרט בשתי מילים – מדינת מאפיה
"עייפתי"
כמו הרוב המכריע של אזרחי סרביה, פטרוביץ' הוא פטריוט גאה ובעל מודעות לאומית חזקה. מפלגות האופוזיציה, הוא מדגיש, אינן בדיוק לטעמו. "אישית, לא הייתי מצביע להן. חלק מהן גם לא עוברות את אחוז החסימה. אבל לפחות הן בעד דמוקרטיה. וזה החלק היותר משמעותי".
מה שפטרוביץ' מהדהד בדבריו הוא דילמת קוסובו, המקבילה הסרבית של יהודה ושומרון. בניגוד לישראל שמושלת בשטחי יהודה ושומרון, קוסובו, ערש התרבות הסרבית, על כנסיותיה ומגדליה, נקרעה מהמדינה במלחמות הבלקן של סוף המאה הקודמת. היום היא מדינה עצמאית לכל דבר הנהנית מתמיכה של האיחוד האירופי וארה"ב, אך מוכרת רשמית במספר זעום של מדינות.
אני מכירה את פטרוביץ' כבר מראשית שנות ה־90. לא היה פטריוט נלהב ממנו. כמי ששחזור כתבי יד עתיקים היא מומחיותו, קוסובו על כנסיותיה העתיקות חרוטה עמוק על לוח ליבו. אבל משהו השתנה אצלו. "עייפתי", הוא אומר, "זה כבר לא מעשי. הסרבים בקוסובו הם בסך הכול שלושה אחוזים מהאוכלוסייה. אני מבין את הקשר הרגשי, את האובדן הלאומי והתרבותי. קוסובו עמוק בליבי. אבל הסיכוי שנקבל את השטח בחזרה לא באמת קיים. בעבור הממשלה הזו, פמפום המתח המובנה בעניין קוסובו הוא עניין טקטי. אני אפילו מבין את הצורך. אבל מזינים את האנשים לאורך זמן בתעמולה פיקטיבית, במשהו שלא באמת יקרה. לא בימינו בכל אופן. ובשורה התחתונה, נאמר שהיינו כובשים את קוסובו בחזרה – ויש לנו כל הזכות לכך – האם אנחנו באמת רוצים את כל האלבנים האלו, 97 אחוז מאוכלוסיית קוסובו, בחזרה לתוך חיינו?"
אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים. בדבריו, פטרוביץ' מהדהד את הוויכוח שקורע כבר שנים את תושבי מדינת ישראל כבר 56 שנה. בין אלו שרוצים לשמר בכל מחיר את החזקה על נחלת אבות לבין אלו הדוגלים במדינה בגבולות 1967, כזו ששומרת על צביונה היהודי והדמוקרטי ונמנעת מלספח לשטחה מסה של אלבנים, סליחה פלסטינים, שיערערו את המאזן הדמוגרפי ואת צביונה היהודי והדמוקרטי.
וזו לא נקודת הדמיון היחידה. זעמם של המפגינים מתרכז בנשיא סרביה אלכסנדר ווצ'יץ', שזו כבר השנה ה־11 לשלטונו. עם פרוץ ההפגנות הופיעו השלטים "ווצ'יץ' לך הביתה", שהם המקבילה הסרבית לכרזה הקצרה יותר "לך" עם דיוקנו של רה"מ בנימין נתניהו, שזו לו השנה ה־12 כראש ממשלה. ווצ'יץ' ונתניהו לא באמת מכירים; הם נפגשו פעם אחת, לפני חמש שנים, כאשר היו שני ראשי הממשלה הבודדים שנענו להזמנתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להשתתף בחגיגות יום הניצחון על הנאצים. בשלב הזה פוטין הוחרם כבר על ידי רוב ראשי מדינות המערב. והתמונות של נתניהו לצידם של ווציץ' ופוטין היו סוג של הצצה של חמש דקות לתוך העתיד. עתיד שהתממש באפריל בשנה שעברה, כאשר נתניהו שלח ברכות גם לוויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה, וגם לווציץ' על ניצחונם בבחירות.
ואם בישראל תמיד אמרו שאנחנו אי של שפיות, וילה בג'ונגל, אי מערבי בים ערבי, יכול להיות שמבחינות מסוימות תמיד היינו קומבינציה של מזרח תיכון עם מזרח אירופה.
אבל יש גם הפכים. פטרוביץ', למשל, אומר שהוא כבר לא יכול לשאת את מראהו של ווצ'יץ'. "לא עובר יום בלי שהאיש הזה מופיע בטלוויזיה". גם יש לו שם משלו לאסטרטגיה התקשורתית הזו, "דיקטטורת הספין". "וגם אצלכם מתחילים להרגיש את זה", הוא מזהיר, "בעיקר דרך הרשתות החברתיות. ההבדל הוא שאצלכם עדיין יש עיתונות חופשית. כאן כבר מזמן אין. לרוב הציבור כאן בסרביה אין מושג מה באמת קורה חוץ ממה שווצ'יץ' אומר. וזו התוצאה".
בקטע הזה, צריך לומר, יש הבדל קיצוני בין ישראל לסרביה. אם יש תלונה אחת חוזרת ונשנית, היא דווקא שראש הממשלה מסרב באופן עקבי להתראיין לתקשורת הישראלית ומעדיף על פניה את התקשורת הזרה, והנימוק החוזר הוא "שכאן לא נותנים לגמור משפט".
אבל לעומת השוני הזה, יש הרבה דמיון בין ישראל לסרביה בדיון על אלימות השיח. הכעס הגדול בסרביה כלפי ווצ'יץ' נובע מהטענה שבמהלך שנות שלטונו הוא השתלט לא רק על רוב מוסדות המדינה אלא גם על אמצעי התקשורת, שמשדרים תכנים לאומניים רוויי אלימות ושנאה כלפי מיעוטים, בעיקר נגד אלבנים, בספין מתמשך שנועד לפרוט על נימי הלאומיות הסרבית. על אלימות השיח בישראל אין צורך להכביר מילים. ז'רגון עשיר במיוחד שכולל שלל כינויי גנאי, מ"ביביסטים" ועד "שמאלנים בוגדים".
ים של מלל נשפך כאן בשנים האחרונות על משפטי נתניהו, על "הנאשם" ב"שוחד, מרמה והפרת אמונים". גם בסרביה מככבת השחיתות אבל בסגנון, אפעס, קצת אחר. כמה שבועות אחרי אירועי הירי בבלגרד פרסם ניו־יורק טיימס מגזין סיפור שעשה הרבה מאוד רעש על קשריו לכאורה של נשיא סרביה עם כנופיה מפוקפקת. מעבר לשלל עיסוקיה הפליליים, תפקידה להטיל מורא על יריביו הפוליטיים של ווצ'יץ' ולמנוע מאוהדים במשחקי כדורגל וכדורסל להשמיע קריאות נגדו. ואם זה איכשהו נודד אסוציאטיבית לקבוצת כדורגל מסוימת בישראל, האחריות היא על הקורא בלבד.
ואם יש מסקנה כלשהי, הרי שהיא זו: גם לישראל וגם לסרביה עדיף לצאת במהירות ממרחב הדמיון הזה למחוזות קצת יותר אופטימיים.
