יוצרים שכותבים מתוך החוויה האישית שלהם זו לא רק תופעה מוכרת: למעשה זה הסוג הסטנדרטי – יש שיאמרו היחיד – של יצירה. ובכל זאת, יש הבדל בין אלו ששואבים השראה מרגש כלשהו כדי לכתוב סיפור, לבין אלו שפשוט שופכים את החוויות שלהם על הדף כדי ליצור סיפור חדש ורק חצי־בדיוני. ובחלוקה הזו, יוצר וכוכב "משפחת ג'מסטון" דני מקברייד ממוקם בהחלט בקטגוריה השנייה.
הסדרה עוסקת במשפחת מטיפים טלוויזיוניים שמגלגלים מיליונים בניהול כנסיית ענק בדרום ארה"ב. הפטריארך איליי (ג'ון גודמן) הוא אלמן מזדקן שמתכוון לפרוש ולמסור את העסק לדור הבא, אלא שאותו דור מורכב משלישייה של ילדים מפונקים, שרוטים ונוראים, כל אחד בדרכו: הבכור הג'סי (מקברייד), הבת ג'ודי (אדי פטרסון) ובן הזקונים קלווין (אדם דווין). בכל עונה, גורמים חיצוניים מאיימים על שלמותה של הכנסייה, בעוד סקנדלים פנימיים חושפים סודות מהעבר וכופים על משפחת ג'מסטון להתאחד על אף פילוגים ושנאות, למען הישרדותם. בעונה השלישית איליי פורש ומעביר את תפקיד ההטפה באופן רשמי לילדים, אלא שפיטר (סטיב זאן הנהדר), דוד סהרורי שנעלם באופן מסתורי בעבר, חוזר לפתע וטורף את הקלפים.
אדם חכם כינה פעם את הסדרה הזו "יורשים מעליאקספרס", ויש בזה מן האמת – באופן יבש, קו העלילה דומה: אב עוצמתי אך מזדקן שמבקש לשחרר את האחיזה בהגה ושלושה אחים שרוטים להחריד (גם כאן, שני אחים ואחות) שרבים על הזכות לרשת אותו, אבל בעצם נאבקים על האהבה שלו. אפילו יש קרוב משפחה משונה שנדבק אליהם בניסיון לזכות בקצת כוח וכסף – במקרה הזה, דוד בייבי בילי (וולטון גוגינס בתפקיד שהוא נולד לשחק). אלא שבמקום חדרי ישיבות מצוחצחים, גורדי שחקים מתנשאים ונשפי הפאר של מנהטן, התפאורה כאן היא "רדנקס" דרומיים, מסיבות ברביקיו ורכבות הרים, על רקע פסקול אוונגליסטי עליז. יורשים לא התעניינה בכל עניין שלא קשור ישירות לכוח, וכמעט התנזרה מהצגת גסויות – משפחת ג'מסטון חוגגת עליהן.
אך עם כל הדמיון, השוואה של הסדרה הזו לכל יצירה אחרת תהיה שגויה. משפחת ג'מסטון, שהרקע שלה נשאב באופן מובהק מחייו של מקברייד, היא אכן סיפור שעוסק בכוח ובירושה, אך לא זה הנושא האמיתי של הסדרה, אלא משפחה, וכוחה של משפחה לבנות – ולהרוס. בגילומו המופתי של ג'ון גודמן, איליי ג'מסטון מוצג כאדם עם עבר מפוקפק, שהיה אב בינוני ומטה, אך גם כאדם שבאמת אכפת לו מהילדים שלו ורוצה בטובתם יותר מכל דבר אחר בעולם. לילדים – נרקיסיסטים, נוירוטיים, פסיכופטים ובלתי נסבלים שהם – גם אכפת מאוד מהמשפחה; ג'סי נשוי ואב לילדים, ג'ודי נשואה בשמחה לאחד האנשים החמודים והמוזרים ביותר על המסך, קלווין כלוא בקשר לא ממומש עם חבר קרוב. ובמקביל הם גם סולדים ממנה כי הם גדלו בתא משפחתי חונק ומעוות שהפך אותם למה שהם בהווה.
תחת ידו של יוצר מוכשר כמו מקברייד, ובדומה לסדרות קודמות שלו ("על הפנים", "סגני המנהל"), הדינמיקה הזו היא קרקע פורייה הן לקומדיה המופרעת ביותר שיש בטלוויזיה כיום והן לדרמה נוגעת ללב ולפעמים טרגית עד דמעות. ואכן, מבחינת היכולת לספר סיפור מורכב, משפחת ג'מסטון היא אחת הטובות שיש.
אלא שעם תום העונה השלישית, צריך להודות שמשהו קצת חורק. למרות הכתיבה המושחזת והמשחק המעולה, הסיפור העונתי הזה לא באמת היה שונה מספיק מהעונות הקודמות כדי להעלים מהצופה את התחושה שהוא כבר ראה את זה בעבר. והצד הקומי־פראי, שברור שהוא מופיע כדי להעצים את תחושת הטינוף המוסרי והערכי של המשפחה, גם כבר צורם, ילדותי ופשוט לא עושה חשק גדול לעוד. אם אתם מחפשים כמה עונות טובות של סדרה איכותית, נסו את משפחת ג'מסטון – רק אל תגידו שלא הזהרנו אתכם מראש.
כאן בערוץ הזה
לקראת עליית העונה החדשה של "בואו לאכול איתי", כאן 11 הציגו ממשק ויזואלי–מוזיקלי חדש לערוץ ולתכנים השונים, שיחליף את זה שליווה את הצופים בחמש השנים האחרונות. אריזת הפרומואים, אותות הערוץ והמעטפת הגרפית באופן כללי עברו חידוש ומודרניזציה, תוך שמירה על הסגנון שליווה את כאן מהרגע הראשון. אחרי צפייה בהדגמה, לא הבנו על מה כל הבאזז, אבל אולי זה בכל זאת ישפר משהו בחוויית הצופים שממתינים בשקיקה לעונה השלישית של "האחיין שלי בנץ".
