הצורה בה נהג צה"ל מול איומי הסרבנות הייתה של בת יענה, משל אם יטמון את ראשו בחול – הבעיה תיעלם. "אני לא יכול לגנות אנשים שאני לא יודע מה הם יעשו. אני לא מגנה אזרחים" התחמק דובר צה"ל באלגנטיות בראיון לקלמן ליברמן ברשת ב', ולא ענה מדוע גינה גם גינה את יוצרי הסרטון שהמחיש חייל שמתחנן לסיוע אווירי שלא מגיע.
כבר חודשים נמנע הרמטכ"ל מצעד פיקודי מהיר והחלטי שהיה יכול לגדוע באחת את השימוש בצה"ל ככלי לצרכים פוליטיים, כפי שנעשה בעבר פעמים רבות. לאחר שתיקה ארוכה, כשכבר היה מאוחר מידי, ניסח הרמטכ"ל איגרת פתלתלה, שכל צד פוליטי יכול לבחור מתוכה את הכותרת הרצויה לו.
הפרשנויות רמזו שהיקף הסרבנות שעל הפרק אכן עצום ומערכים שלמים יוצאים מכשירות. אלו לא נעלמו מעיניו של חיזבאללה ונסראללה, שמיהר לחגוג על ההישג הבלתי צפוי אליו זכה מן ההפקר.
ובינתיים, ניסו טובי המוחות במטכ"ל לפתור את האתגר: כיצד קורה שבזמן שכל המחאה מתבצעת בפנים גלויות ולעין המצלמות, דווקא מכתבי הסרבנות הם מכתבים עלומי שם, בראשי תיבות ובמספרים עצומים. הממצאים העלו שמות בודדים בלבד. גם המשוב מדרגי השטח העלה כי אחוזי ההתייצבות מלאים, כדאשתקד ואף יותר מכך. גם כשירות צה"ל, כפי שנחשף לאחרונה, בסדר גמור. כל זאת מגביר את התמיהה לגבי היעדר תגובת הרמטכ"ל.
נראה שבפועל בחר הרמטכ"ל את הצד הנוח: לקרוץ לבריון שאיים במכות, ולהימנע מכל תגובה שתסבך אותו. ומה עם השאר?
מהם אין מה להילחץ, הם לא יסרבו. אבל הוא שכח שכולם רואים: רוב מוחלט של משרתי המילואים, מימין ומשמאל, אלו שצה"ל מהווה עבורם מילה נרדפת לממלכתיות והמילה סרבנות אינה קיימת אצלם בלקסיקון, אלו שצה"ל מהווה עבורם סמל לממלכתיות, הביטו בחרדה ובתדהמה כיצד מר צה"ל, האיש שאין לו בעולמו דבר יותר מצבא העם – שותק, ושתיקתו רועמת יותר מאלף תותחים.
"תדע לך שאתה שולח אותי למוות.. לכל מפקד אחר הייתי אומר שאני לא מוכן לבצע את הפקודה. אני עושה זאת רק כי אתה מבקש ממני" כך אמר סא"ל משולם רטס למח"ט 7, יאנוש בן גל, בתשיעי לאוקטובר 1973, שעות לפני שנפגע ונהרג בקרב הבלימה ברמת הגולן.
הנכס העיקרי של המילואים הוא האמון במפקד. אתו, יילחמו המילואימניקים בכל משימה, עד מוות. בלעדיו, ימצא את עצמו המפקד מסתער לבד. הבריחה מההתמודדות שנקט צה"ל והתגובה הסלחנית לסרבנים, הסגירה חוסר הבנה עמוקה בענייני צבא-חברה ובעיקר פגעה פגיעה קשה בנכס חיוני ביותר של מערך המילואים: האמון במפקד העליון. זו הבעיה, והיא קשה וגדולה בהרבה מאיומי הסרבנות המדומים שבאו מבחוץ.
משרתים רבים שעוזבים את ביתם לכל קריאה, מאוכזבים עמוקות ושואלים את עצמם האם ניתן לסמוך על המפקד ששתק מול האיום הגדול ביותר שידע צה"ל מבפנים? האם הוא אינו רואה את הנזק לצבא העם ביום שאחרי? ואם הוא משותק מול כמה צייצנים, מה יהיה בשדה הקרב האמיתי?
אל מול ניסיונות הלגיטימציה לסרבנות על הצבא והעומד בראשו להתעשת, להוציא קריאה פיקודית צלולה, ברורה ערכית ומוסרית, ללא משחקי מילים, שתבהיר כי צה"ל אינו חלק ממגרש המשחקים הפוליטי. אחרת, ייגרר צה"ל לתוך אנרכיה של מיליציות נוסח לבנון, וכולנו נשלם את המחיר הנורא.
מוטב מאוחר מאשר מעולם לא. על אלופי המטכ"ל לפזר באומץ את העננה שנוצרה. החיילים במילואים מחכים שתשיבו להם את האמון בצה"ל.
