לפני שבועים הלכתי לאסוף את הילדים מהקייטנה בגן. שזאת בעצם לא באמת קייטנה., אבל אנחנו משקרים לעצמנו שזה כן כדי להרגיש יותר טוב עם זה שאנחנו עובדים יותר מדי. בדרך הביתה, בעודנו נאבקים בגל החום החמור ביותר שאני זוכר ברמה שהתחלתי להאמין שיש דבר כזה אקלים, אדם הזאטוט ביקש ממני לשים לו את השיר עם המטרייה שהם שמעו באוטו. ד"ר זמרי עושה את זה הרבה: היא משמיעה לילדים איזה שיר, הם לא זוכרים איך קוראים לו, ואז באמצעות רמזים אני אמור לנחש ש"השיר על ההוא שקונה מהר נעליים" זה “המגפיים של ברוך".
ניסיתי לברר איתו באיזה שיר מדובר, והוא המשיך עם הרמזים: “הילד שאין לו דברים בקלמר", “הילד שכולם מרביצים לו". אמרתי לו שאני לא מכיר, והתקשרתי לד"ר זמרי לשאול. כנהוג היא לא ענתה, אז הבטחתי לזאטוטים שאשמיע להם אחרי הגן. הם התאכזבו קלות, אבל כמו שנהג לומר לי חברי הטוב גבי כשהיינו ילדים: “יותם, תסתכל החוצה – אתה רואה אנשים יושבים על שמיכות עם סל אוכל ליד? לא רואה? יודע למה? כי החיים זה לא פיקניק". איזה הומור מבוגר היה לילדים בעפולה, זה נורא.
התחלתי לצעוד בבני־ברק כרגיל, ולפתע שיחה חוזרת מד"ר זמרי. תגידי, מאמי, אמרתי לה, אדם ביקש לשמוע איזה שיר עם ילד וקלמר שמרביצים לו במטרייה. היא חשבה שנייה אחת ואמרה “כן, שמענו את זה באוטו, זה ‘ילד מטרייה‘". ניתקתי, נכנסתי ליוטיוב, כתבתי “ילד מטרייה". זמרת ג‘ינג‘ית, עטרה אוריה, שם השיר “ילד מטרייה", פליי.
התפרקות בבני־ברק
יש שירים שאתה יודע שתזכור מהפעם הראשונה שאתה שומע אותם. לא רק תזכור את השיר, תזכור גם את הפעם הראשונה ששמעת אותו. השיר מתחיל בגיטרה, ואז נכנסת הזמרת: “היה איתי ילד אחד ביסודי שאני זוכרת אותו יותר מכולם, לא בגלל שהוא היה הכי יפה לא בגלל שהוא היה הכי חכם". שיר נקי, בלי מלודיה מורכבת, עם סיפור על ילד מוזר שבא לבית הספר בקיץ עם מטרייה. הוא חוטף מכות, ושוברים לו את המשקפיים, ומרוקנים את הקלמר שלו לתוך השירותים. והמורה מושיבה את הילד המוזר ליד הילדה המוזרה. כי שניהם “מוזרים", מה עוד אפשר לעשות. ומתוך החברות הם מוצאים חברות גדולה, שמתנפצת כשהילד, עומר, שוב נתקל בבריונות ומתפלל לאלוהים שלא יחזור עוד לכיתה, והוא באמת לא חוזר.
והנה אני עומד ברחוב צדדי בבני־ברק ומתפרק. באמת מתפרק. אני עם משקפי שמש כי 65 מעלות השבוע, אבל אני בוכה כמו שלא בכיתי הרבה זמן. אדם ביקש ממני לשמוע את השיר: אולי הוא חושב שהוא ילד מוזר, ואולי מציקים לו והוא לא מגלה. אני מנגן את השיר שוב ובוכה לאורך כל הפעם השנייה. לא התפרקתי ככה כבר המון זמן, כי אני גבר־גבר יריקה וכדורגל שלא סובל מלחלוחיות – קרבות טוויטר ואבא מת זה עניין מחשל. ואני שומע אותו שוב ונזכר שיש איזה פרק של התוכנית “זמן אמת" שעוד לא צפיתי בו, על חרם שהוביל להתאבדות של ילד, ואני שומר אותו בכל פעם למחר למרות שאני יודע שאין מצב שאני רואה אותו. אין בי יכולת להתמודד עם שיר על ילד מטרייה בבני־ברק, אז אין מצב שאראה סיפור אמיתי על ילד שהיה לו רע כל כך בחייו הקצרים.
וכל היום שמעתי את השיר וברדיו לא הייתי מרוכז ושאלתי מרואיינים משעממים שאלות מטומטמות, ורק חיכיתי לחזור הביתה כדי שאוכל לשמוע עם אדם את “ילד מטרייה" ולשאול אותו אם הוא מרגיש כמו הילד בשיר.
עכשיו אתה שמח?
אני רגיש בהגזמה לנושא הזה. פעם בשבוע בערך אני מנהל עם הילדים שיחת חולין אחרי הגן או בית הספר ושואל אותם אם יש ילד בכיתה שאף אחד לא משחק איתו. אני גם מפציר בהם לשים לב לזה ולגרור כמה שיותר אאוטסיידרים פנימה. לא הייתי ילד כזה, מעולם לא נעשה עליי חרם ולא חוויתי התעללות. חטפתי פעם מכות מניר מזרחי אבל הייתי ילד די מעצבן אז הגיע לי. לא הוחרמתי מעולם, ואתם יודעים מה, גם לא החרמתי. אבל זכורים לי כמה ילדים שלא עשיתי מספיק למנוע את מה שעבר עליהם בכיתות שלמדתי בהן. מדי פעם אני נכנס לפייסבוק כדי לראות שהחיים שלהם סבבה לאללה, אולי כדי להסיר מעצמי תחושת אשמה, אולי כדי סתם לדעת שיש תקווה גם למי שהיה פעם ילד מטרייה.
אספתי אותם מהגן חצי שעה לפני הזמן, רק כדי שתבינו כמה השיר הזה טלטל אותי. כשהגענו הביתה אמרתי להם שמצאתי את השיר, הושבתי אותם בחדר ושמענו אותו יחד, לגפן ואדם יש קליטה מטורפת למילים של שירים, הם יכולים לשמוע פעמיים־שלוש שיר ולזכור אותו בעל פה, בפעם השנייה ששמענו אותו יחד אדם כבר זמזם את “וכמה שצחקו עליו, הוא צחק איתם, תראו את הדביל הזה איזה מטומטם". ניסיתי לא להתפרק שוב מולם, ושאלתי אם יש להם בגן ילד מטרייה, או ילדה מוזרה שקוראים לה עטרה.
אדם מיד סיפר לי שהיום ניב ישב בצד כי הוא רב עם ירין, גפן אמרה שקיץ עכשיו ואין בגן מטריות. דיברנו קצת על השיר, ועל מה הוא מספר, והם הבטיחו לי שאם יהיה ילד שאף אחד לא משחק איתו הם ישחקו איתו. ואז נמאס להם, והם ביקשו לשמוע את השיר עם המגפיים, וגפן אמרה שאם יהיה בגן ילד שקוראים לו ברוך היא תיתן לו מגפיים. היא קלטה כנראה שאני קצת עצוב, אז היא עשתה מה שהיא תמיד עושה וניסתה להגיד לי דברים שהיא חושבת שאשמח לשמוע. ואז היא שאלה מפורשות: “עכשיו אתה שמח?"
כשאתם מסיימים את הטור הזה, לכו תשמעו את “ילד מטרייה", וכמו הנודניקים המדהימים שמזכירים בכל הזדמנות לאחרים לא לשכוח ילדים ברכב, תזכירו לעצמכם ולילדים שלכם לא לשכוח ילדים בגן או בכיתה. כדי שמי ייתן ולעולם עוד לא יהיה כאן ילד מטרייה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
