ב-23 ביולי 2023, בעיצומה של המחלוקת הקשה בקרב הציבור הישראלי, בשאלת הרפורמה המשפטית, פרסם אל"ם בדימוס יהודה וגמן טור דעה ב"מקור ראשון", ובה הוא קבע, בהסתמך על מלחמת יום הכיפורים, ש"כבר עשרות שנים הטייסים בטוחים שהם יודעים יותר טוב מכולם". במאמר זה אני מבקש, לקראת יובל 50 השנים למלחמת יום הכיפורים, להפריך את דבריו של וגמן ולהציג עובדות ונתונים חדשים על פעילות חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים.
סיוע התקפי לכוחות היבשה נחשב בחיל האוויר לפני מלחמת יום הכיפורים, למשימה בעדיפות משנית אחרי הגנת שמי המדינה; והשגת עליונות אווירית על ידי השמדת חילות האוויר הערביים, והשמדת סוללות טילי קרקע אוויר (טק"א) להשגת חופש טיסה מעל זירת הלחימה. סדרי עדיפויות אלו היו מקובלים על הרמטכ"ל ועל שר הביטחון וביטאו את ההשקפה שב-48 השעות הראשונות יפעל חיל האוויר להשיג עליונות אווירית ורק לאחר מכן יתפנה באופן מלא להשתתפות בלוחמת היבשה (במושגים של אז סיוע לכוחות היבשה). סיכומי התרגילים שקדמו למלחמה "מהלומה" מ-12 בינואר 1971, "אייל ברזל" מסוף יולי 1972, בהתבסס על אובדן העליונות האווירית בסוף מלחמת ההתשה בחודשים יולי-אוגוסט 1970, הראו למטכ"ל ש-300 טנקים לאורך התעלה יספקו את הדרישות לבלימה ראשונה מצד השריון הישראלי. מעורבותו של חיל האוויר בלוחמת היבשה בשלב זה תהיה כאמור מינימלית עד להשגת חופש טיסה מעל זירת הלחימה, אלא אם כן יווצר מצב קטסטרופלי של "אין ברירה".
פקודת "שריטה" שהייתה באמתחתו של חיל האוויר להפעלה בטרם הושגה העליונות האווירית, הייתה שלדית בלבד ולא נועדה למלחמה כוללת. הפעלתה הייתה מותנית בקבלת מטרות בזמן אמת מכוחות היבשה, ושום גורם במטכ"ל לא דרש להפעילה לקראת או אחרי פתיחת המלחמה. טענתו של וגמן שסא"ל אביהו בן-נון, אז ראש ענף תקיפה במחלקת מבצעים של חיל האוויר, ולימים מח"א בדרגת אלוף, אסר על דעת עצמו על הפעלת פקודת שריטה, כחלק ממאמץ הבלימה ביום הכיפורים ובכך "ראה עצמו נעלה מעל הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה ומוסמך מטעם עצמו לפסול את שיקול הדעת שלהם כקו ישיר העובר מאז ועד ימינו", היא מופרכת וגובלת בעלילה. לסא"ל אביהו בן-נון לא היו כל סמויות בנושא זה, שבו מגלה וגמן חוסר הבנה משווע בכל הקשור בסמכויות ודרך ההפעלה בחיל האוויר.
החלטתו של מפקד חיל האוויר, אלוף בני פלד, בפתיחת מלחמת יום הכיפורים, להעלות את כל המטוסים לאוויר, עוררה טלטלה עזה בחיל האוויר. זו התקבלה כאשר בניגוד לתחזית של פתיחת המלחמה לקראת שקיעה (17:20), הפתיעו חילות האוויר של מצרים וסוריה ופתחו במלחמה לקראת השעה 14:00. בו בשעה, שעל פי לקט מודיעין בהול משעה 07:30 בבוקר, עלה, שבניגוד להערכות המבצעיות המוקדמות, חילות האוויר הערביים מתכוננים לבצע תקיפת מטרות בעורפה של ישראל לרבות שדות התעופה רמת דוד, חצור וחצרים, ובשעה שיחידות הנ"מ טרם השלימו את פריסתן לשדות התעופה וליעדים אסטרטגים. עולה אפוא, שבנסיבות אלו, החלטת מח"א להעלות את כולם לאוויר הייתה סבירה ונכונה. גם המעברים מחזית לחזית בבוקרו של ה-7 באוקטובר, מתקיפת טק"א בתעלה על פי "תגר 4", לתקיפת טק"א ברמת הגולן על פי "דוגמן 5" ושוב לתקיפת גשרי התעלה, יצרו חוסר שקט ומבוכה בחיל האוויר. השינויים בוצעו בהוראת הרמטכ"ל, בהשראת שר הביטחון ובהסכמה מהוססת מצד מח"א, לאור השינויים המחמירים שהתגלו בחזיתות הלחימה. אי ביצוע גיחת צילום להיכון מערך הטק"א הנייד מסוג SA-6, ברמת הגולן, בהכנות החפוזות של "דוגמן 5", בבוקרו של ה-7 באוקטובר, הייתה בעוכרי המבצע כולו, שהסתיים בכישלון צורם. סוללת אחת בלבד הושמדה ואחת נוספת נפגעה. שבעה מטוסי פנטום אבדו, שני לוחמי צוות אוויר נהרגו, תשעה נפלו בשבי ושניים נטשו וחולצו. פתיחת המלחמה מבחינת חיל האוויר הייתה אפוא מטלטלת וקשה, כאשר כל הנחות היסוד שעל בסיסן התכונן להיכנס למלחמה, לרבות פתיחת המלחמה בהתרעה ובתקיפה אווירית מקדימה – קרסו בזו אחר זו.
ובכל זאת, מתוך עדויות של מפקדים בשטח ומקורות ערביים, עולה שהסיוע לכוחות היבשה ברמת הגולן, שבוצע כולו באזורים מוגני טילים (להלן: אמ"ט), היה מוצלח והשפעתו על לוחמת היבשה הייתה רבה. זה התבטא בשחר ה-7 באוקטובר, בפגיעה מהאוויר בכוחות סורים מחטיבה ממוכנת 132 והאטת תנועתם מרמת מגשימים לאל על, בהיעדר כוחות צה"ל בדרום רמת הגולן באותה עת; בפגיעה קשה בכוחות מדיוויזיה 1 הסורית במערכה על נפח-חושניה; בסיוע אווירי באמנעות לחטיבה 7 עם 50 הטנקים ברשותה, בבלימת והדיפת דיוויזיה סורית ממוכנת 7 עם 150 טנקים, במתקפה ב"עמק הבכא"; בסיוע אווירי לחטיבה 205 בהדיפת כוחות השריון של חטיבה 12 מדיוויזיה 5 הסורית בתל-פארס; בחלקו במאמץ האווירי הגדול ביום ההבקעה למובלעת הסורית ב-11 באוקטובר; בסיוע אווירי בהדיפת הכוחות העיראקים ב-13-12 באוקטובר, בהגיעם בהפתעה לחזית רמת הגולן באזור מסחרה וכפר שמס; יתכן והשיא היה בכיבוש מחדש של מוצב החרמון במבצע "קינוח" 22-21 באוקטובר שהתבטא בהנחתת 626 צבנחנים מחטיבה 317 באור יום, במבצע איגוף אנכי באמצעות שישה מסוקי יסעור צפונית למוצב הפיתולים, מהגדולים שביצע צה"ל מעודו; בסיוע התקפי של מטוסי סקייהוק לפני ובמהלך המבצע ובהגנה אווירית על הכוחות הלוחמים של מטוסי יירוט, שבמהלכו הופלו בקרבות אוויר 9 מטוסי קרב סוריים. חיל האוויר איבד שני מטוסי קרב במבצע זה.
שונה הייתה התמונה בחזית התעלה. חיל האוויר השקיע מאמצים רבים בשלב הבלימה כמו גם במתקפת הנגד הכושלת ב-8 באוקטובר. מאמציו להשמיד את גשרי התעלה לא עלו יפה. גם אם נפגעו והושמדו גשרים, המצרים בנו אותם מחדש תוך זמן קצר, ומעבר כוחותיהם בגזרת הארמיה השנייה התנהל כסדרו. במערכה לפתיחת פרוזדור הצליחה לתעלת סואץ בצירית "טרטוס", "עכביש", בואכה דוורסואר ("מצמד"), במתחם "מיסורי" ו"החווה הסינית". בין 15 ל-18 באוקטובר, בוצעו למשימה זו 208 גיחות תקיפה ובין 19 ל-22 באוקטובר 245 גיחות נוספות. היה זה מאמץ אווירי גדול בו השתתפו כל מטוסי התקיפה של חיל האוויר. שינויים תכופים בקווי הפצצה; מערכת קשר אוויר-קרקע מיושנת (קס"א); תקיפה באזורים מוגני טילים, כל אלו לא היה בהן כדי להקהות את המועקה הכבדה של כוחות היבשה, שבעבורם הסיוע האווירי הלא יעיל השפיע על המערכה היבשתית, אותה הם ניהלו ועליהם הם שילמו מחיר כבד במיוחד.
שונים היו פני הדברים כאשר חיל האוויר פעל ב-9 באוקטובר בצורה עצמאית בגזרת הארמיה השלישית, ממזרח למפרץ סואץ, באזור עיון מוסא וראס מסאלה, נגד חטיבה 1 ממוכנת מדיוויזיה 6 המצרית, שנעה בדרכה דרומה לכיוון ראס סודר. כך גם, בבלימת חטיבה 3 מדיוויזיה 4 משוריינת ב-14 באוקטובר בתנועתה בואדי מבעוק לאיגוף מדרום של ציר המיתלה. הפעילות האווירית בשני מקרים אלו בוצעה בצורה עצמאית, בשולי האמ"ט המצרי עם מטרות שסיפקו הטייסים לעצמם, והתוצאות היו טובות ומשמעותיות במיוחד. לשיא הגיע חיל האוויר בימי המלחמה האחרונים, בימים 24-23 באוקטובר, בהן בוצעו 640 גיחות תקיפה בגזרת הארמיה השלישית, אחרי שהושג חופש טיסה מעל גזרת הלחימה. האמנעות נגד כוחות מצרים שנעו בציר קהיר-סואץ ("סרג"), תקיפת מפקדות הארמיה השלישית ומטרות אחרות. בכל אלו, התוצאות היו טובות במיוחד, וסללו את הדרך לכוחות פיקוד דרום בכיתור הארמיה השלישית ובסיומה של המלחמה. מפקד אוגדה 162 אלוף אברהם אדן (ברן) נתן לכך ביטוי בתחקיר המסכם של האוגדה כך:"חיל האוויר השיג חופש טיסה וכתוצאה מכך הוא השיג חופש טיסה, דבר שהתבטא במתן סיוע אווירי מסיבי קרוב, רצוף וממושך לכל שלוש חטיבות האוגדה". את נחת זרועו של חיל האוויר הרגיש היטב לווא (אלוף) עבד אל-מונעים וואבל, מפקד הארמיה השלישית, שבדיווחו למטכ"ל המצרי קבע: "האויב הגיע עד הקילומטר 101. אבדות כוחותינו נגרמו בעיקר מהפצצות מטוסי האויב…הפצצות האויב היו כבדות מאד".
43% מגיחות מטוסי הקרב במלחמת יום הכיפורים עסקו במשימת סיוע לכוחות היבשה, 37% להגנה אווירית על כוחות היבשה, 20% בלבד עסקו במשימות יעודיות של חיל האוויר (תקיפת שדות תעופה ותחנות מכ"ם, תקיפת טק"א תקיפת מטרות אסטרטגיות, צילום) וגם הן שרתו בסופו של דבר את המאמץ היבשתי. 102 מטוסי קרב אבדו לחיל האוויר לאורך המלחמה 54 במצרים, 48 בסוריה, מהם 54%, (56 במספר) אבדו בארבעת ימי המלחמה הראשונים. 60 מתוך 102 מטוסי הקרב אבדו במשימת סיוע לכוחות היבשה. נתונים אלו בלבד ממחישים, שלמרות הכניסה המטלטלת למלחמה השקיע חיל האוויר מאמצים רבים, בהיעדר עליונות אווירית, ברוב הזמן, בתוך האמ"ט במשימות סיוע לכוחות היבשה ובמחיר כבד במיוחד. לוחמי צוותי האוויר ואנשי הנ"מ של חיל האוויר נלחמו בנחישות ובהקרבה ושילמו על כך מחיר כבד במיוחד.
לסיכום: ספרי "מוכרחים להמשיך לנגן – סיפורו של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים", העומד להתפרסם בהוצאת מודן בחודשים הקרובים, חושף לראשונה, תוך שימוש במקורות ראשוניים, את פעילותו של חיל האוויר במלחמה זו. הספר מציג את ההצלחות ואת הכשלונות של חיל האוויר במשימת הסיוע, כמו בנושאים אחרים. הוא מגלה עובדות חדשות שטרם נחשפו עד כה, המצמצמות במידה רבה, כך אני מקווה, את פערי המידע הקיימים.
הספר מפריך בעליל את דבריו של יהודה וגמן, העושה במאמרו שימוש ציני ולא נכון בנתוני ובאירועי מלחמת יום הכיפורים. חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים והעומד בראשו אינם חפים מטעויות. היחסים בין מח"א לרמטכ"ל ידעו עליות ומורדות, אך בסך הכול היו תקינים. המשימה העקרית של חיל האוויר במלחמה הייתה לסייע לכוחות צה"ל לנצח במלחמה. המשימה הושגה במלואה בפיקוד צפון, שבה חיל האוויר השתתף והשפיע בכל שלבי ומהלכי המלחמה. בגזרה המצרית, למגינת ליבם של כוחות היבשה, הסיוע האווירי בחלק ניכר של הלחימה לא היה יעיל. בחלק אחר תוצאות טובות ומשמעותיות.
