השאלה המרכזית שכל נבחר ציבור צריך לשאול את עצמו כרגע, היא איך הוא גורם להנמכת הלהבות.
זו השאלה שאיתה הוא צריך ללכת לישון בלילה ואיתה לקום בבוקר, בתקווה שהוא קצת התקשה להירדם בגללה. זו השאלה שצריכה להנחות אותו כשהוא מגיע לשאת כל נאום, להוציא כל הודעה לתקשורת, להיכנס לכל ראיון או לכתוב כל ציוץ בטוויטר. איך הוא לא גורם לתחושה שיש פה מלחמה, שיש פה שתי קבוצות יריבות ששונאות אחת את השנייה, איך הוא מזכיר שכולנו בני עם אחד, וכולנו רוצים בטובת המדינה.
יש פה הרבה מאוד אנשים משמאל שמרגישים שגונבים להם את המדינה. יש הרבה מאוד אנשים מימין שמרגישים שהשמאל מתנהל בצורה כוחנית. כבר הגענו לחסימות כבישים כנקמה, דבר שעדיין לא נראה במחוזותינו. אנחנו צריכים מישהו שיגלה אחריות ומנהיגות, ולא יחכה ש"הצד השני" יעשה את הצעד המפייס הראשון.
לפנות לציבור של עצמך
בראש ובראשונה, כל מנהיג ציבור צריך לשדר מסרים מרגיעים כלפי הציבור של עצמו. לא לכתוב לצד השני של המפה הפוליטית שהוא צריך להירגע, שלא לומר להתבייש. לא לשתף גילויי אלימות של הצד השני, מה שרק יגביר את התחושה שהצד ההוא אשם. לא לתקוף בראיונות. במקום זאת, לפנות אל המחנה שלו, ולבקש לא לחצות גבולות, לא לפגוע באזרחים תמימים, בטח שלא להרים ידיים על אף אחד.
הימין יכול וצריך לשדר פחות זחיחות. לא לספר בדיחות על בר סלטים. לא לקרוא לצד השני בשמות. להבהיר שאלימות היא רעה מאוד, גם כשחוסמים לך את הכביש. למען השם, לא להגיש את הצעת "חוק יסוד: לימוד תורה" בדיוק שנייה אחת אחרי שהועברה חקיקה שרבים בשמאל מרגישים שהיא התחלה של הפיכה משטרית. הסתדרנו 75 שנים בלי חוק היסוד הזה, כל כך דחוף לתחוב את האצבע לעין? ומצד שני, השמאל צריך לקרוא לאנשיו להפסיק את חסימות הכבישים, את האיומים על פגיעה בצבא העם ואת השביתות, בפרט במערכת הרפואה. אנחנו לא יכולים להסתדר כשפועלים בכוחניות מול האזרחים, וככל שהרף של הכוחניות יוגבה, הוא יעודד פעולות כאלה מהצד השני.
אולי הפעולה הכי מועילה, בהקשר הזה, תהיה הודעות משותפות לתקשורת. בחלומי עומדים ראש הממשלה וראש האופוזיציה יחד מול הציבור הישראלי, ואומרים יחד שהם קוראים לכולם להמשיך להשתמש בזכותם הדמוקרטית, להפגין ולהביע את עמדתם אבל בלי אלימות ומתוך כבוד הדדי. החלום הזה כנראה לא יתגשם, כי יאיר לפיד לא יסכים להוציא הודעה משותפת עם בנימין נתניהו, ונתניהו לא יסכים להצטלם עם לפיד, אבל זה לא אומר שאין שרים, ראשי מפלגות או ח"כים בולטים שיסכימו לשבת יחד עם מקביליהם מהצד השני של המפה.
זה לא ישתלם, בטח שלא בטווח המיידי. הבייס של הפוליטיקאים ימהר לתקוף אותם, כי הרי רק אנחנו צודקים אז למה אתם תוקפים אותנו, ורבים במחנה השני יגיבו בתוקפנות לכל צעד של פיוס. בדפי ההיסטוריה אנו מגדירים את המצביאים הגדולים בתור אלה ששינו את ההיסטוריה, ופחות זוכרים את אלה שהצליחו להחזיק עשרות שנים בלי מלחמות. ככלות הכול, מדובר רק במנהיגים ששמרו על העמים שלהם משגשגים ובטוחים, לא כאלה שממש עשו משהו.
אבל אף אחד לא אומר שפוליטיקאים נבחרים בשביל לעשות רק מה שמשתלם ברמה האישית ובטווח המיידי. יכול להיות שפוליטיקאי יצליח להנמיך את הלהבות, והמחיר של זה יהיה הכיסא שלו בכנסת הבאה. שווה את זה. ואולי, כמו בסיפור של אסתר המלכה, זה גם יהיה משתלם.
כוחה של התקשורת
ואחרי שפנינו לפוליטיקאים, אפשר להפנות קריאה דומה גם לכלי התקשורת – שישימו לנגד עיניהם בעת הזאת את השאיפה להנמיך את הלהבות ולעודד את האחדות, וישימו אותה מעל הערך העליון שלהן. לא, אני כמובן לא מדבר על דיווח הוגן ועל אמינות, אלא על רייטינג. כותרות זועקות באדום ושחור, דיווח וניפוח של כל אירוע שולי, משדרים פתוחים ומהדורות ארוכות ודרמטיות, רק מעודדים את האנרכיה שמתחילה, לאט-לאט, להתפתח. הלוואי שנזכה לעיתונאים שיש להם אחריות, שמבינים את כוחם ומנסים להיטיב בעזרתו.
ובסוף, הקריאה הזאת, לחשוב על כל מילה ועל כל מעשה, והאם הוא מוסיף טוב כרגע או רק מחמיר את המצב, מופנית לכל אחד מאיתנו, ברשתות ומחוץ להן.
