מתנגדי הרפורמה מקוננים על אובדן המדינה, והרדיקליים שבהם מסרבים לכל הצעת פשרה כי זה יהיה חורבן הבית. מסביבי מדברים על נטישה לחו"ל, על מה קרה לנו, דיכאו תהומי מוחלט. תחושת האבל הזה עומדת בניגוד גמור לעובדה הפשוטה שהמחאה ניצחה. ניצחה ביג טיים.
דווקא ביום שבו החוק לצמצום עילת הסבירות יעבור (כנראה), המחאה צריכה להיות גאה בעצמה. אם הגענו למצב שבו הקואליציה נלחמת בשיניים כדי להעביר צמצום של משהו נישתי, שולי, עם השפעה מאד נמוכה על החיים שלנו, הרכיב הכי פחות משמעותי ברפורמה – זה אומר שהמחאה כל כך אפקטיבית שהיא קשרה לקואליציה הזו את הידיים והרגליים, שאפילו להעביר עניין איזוטרי זה הישג.
המחאה ניצחה – אבל המוחים מרגישים מנוצחים. אין לי איך לפתור את הפרדוקס הזה, שבו המיעוט שהפסיד בבחירות, הצליח להוריד את הדמוקרטיה על הברכיים – ועדיין מרגיש שהוא מוותר; איך מחנה שאלקטורלית הפסיד אבל עדיין מצליח להשבית את החיים במדינה, הצליח לקפל את הזנב לקואליציה שאמורה להיות חזקה והומוגנית, השפיל אותה דה פקטו – מרגיש שהוא עצמו מושפל.
זה פער גדול מדי בין מציאות לדמיון. המחאה הביסה את הדמוקרטיה – אבל המוחים מבואסים. אל תמכרו לי שהמוחים שומרים על הדמוקרטיה, כי הם לא. המחאה היא בעד אג'נדה ליברלית מסוימת, שכדי לשמור על עצמה מעוניינת לסכל את יכולת ההשפעה של הרוב על מוקדי כח מסוימים. זה מאד לגיטימי לרצות לקדם אג'נדה פוליטית, זה לא לגיטימי להשתלט על מוקדי הכח לצרכים פוליטיים בדרך שתמנע שינויים בהם לפי הכרעת הרוב. דמוקרטי זה לא.
ושלא תהינה אי הבנות – אני בעד האג'נדה של המחאה. הצביון הליברלי מערבי של המדינה הוא קריטי, אנחנו לא נשרוד בחזון החרדי, ולא נצליח להתנהל בינלאומית בחזון החרדלי. המדינה חייבת לשמור על הצביון שלה – אבל היא גם לא יכולה להתנהל במודל דמוקרטי מעוות לחלוטין, שגורם לחלק עצום בעם הזה תסכול ואי אמון קשה במוסדות שלה.
המחנה של המוחים עיוור לחוסר האמון המתגבר של הצד הימני והדתי במדינה (יותר מחצי עם, להזכירכם) במוסדות המשפטיים שלה, שטובלים בפוליטיקה עד צוואר. גם הציבור העצום הזה צריך להרגיש שהמוסדות האלו הוגנים והגונים. זו המטרה של הרפורמה.
וזה לא קורה, ולא יקרה. למה? כי המחאה ניצחה. כי האג'נדה הליברלית הביסה את המודל הדמוקרטי, ההון האנושי העצום בצד המחאה גבר על הרעיון הדמוקרטי שכל קול שווה. הוא לא: יש קולות שווים ויש קולות שווים יותר.
אפשר לטעון שזו תוצאה עדיפה ברמת התכלס. מנגנונים דמוקרטיים זה נחמד, אבל אם זה לא מוביל לתוצאה טובה (ודמוקרטיה ליברלית זו אכן התוצאה העדיפה), אז צריך להעדיף את התוצאה על פני המודל. זו טענה סבירה, אפשר לדון עליה (אני עדיין בעד דמוקרטיה ומאמין בכח שלה לתקן בטווח הארוך לתוצאה מיטבית תוך מינימום תסכול) – אבל בחייאת, אל תספרו לי שאתם דמוקרטים ואני לא. זו מניפולציה מקוממת.
אז אם המחאה הביסה את הדמוקרטיה, למה המוחים מרגישים מובסים? כי סיפרתם לעצמכם סיפורי בלהות, התמכרתם אליהם; החלטתם שאתם חיים בסיפורה של שפחה, שאתם צועדים על פי תהום, שמחר יש מחנות חינוך מחדש, שמאלנים בבוידעם, צבא SA של בן גביר ואלף סיפורי אפוקליפסה שרק חרדה תהומית עמוקה ומנותקת מהמציאות יכולה לייצר. הפכתם את הימין הישראלי לאיזה שד אבו ללה שרוצה לדפוק אתכם, ושכחתם שלא כולנו אמסלם וגוטליב; החלטתם שאנחנו מיוצגים על ידי דמויות עלובות שמקבלות תהילת עולם בארץ נהדרת, ושכחתם שחלק גדול מאיתנו שותף לחזון הליברלי מערבי שלכם, למרות מה שהנוכלים מכלכליסט מנסים לספר לכם; החלטתם שאם מעבירים את מפעל הג'ובים הקרוי הרשות למעמד האשה (איזו תרומה אדירה יש לגוף הזה למעמד האשה? כלום) ממשרד א' למשרד ב' אז הלך עלינו הפכתם כל נאד להוריקן, כל אבן שנזרקת לשלולית אתם רואים כצונאמי. אכלתם לנו את הראש על כל ראיון של אבי מעוז, דמות שולית במציאות הישראלית שלנו שההשפעה שלה היא בעיקר נזק נפשי עמוק למי שחושב שהליצן הזה יעשה פה משהו בר השפעה.
ובעיקר – לא שמתם לב שניצחתם. החברה הישראלית נקרעת לגזרים על פקקטה עילת הסבירות אבל ניצחתם. נירמלתם פגיעה בביטחון המדינה, נירמלתם פוליטיזציה של צהל, קודש הקודשים של המדינה למען האינטרס הפוליטי שלכם – והצלחתם. שכנעתם את עצמכם בהצלחה עצומה שיש תוצאות בחירות שצריך לחתור תחתן ומותר לעשות שמות בדמוקרטיה למען הדמוקרטיה, אתם באמת מאמינים בזה, זו הצלחה פסיכולוגית עצומה.
תוצאות הניצחון העצום הזה עוד יגיעו אלינו בגלים. מתישהו חיילי גולני במילואים יתקשרו ויגידו שראש הממשלה לפיד לא מקובל עליהם ואם הוא רוצה למסור שטחים שימצא חיילים שמוכנים לפגוע בארץ ישראל; אבל כרגע ניצחתם ללא תנאי.
ואני מדגיש: מחאה זה אחלה, מחאה זה מצויין. הקואליציה הזו ראויה למחאה עמוקה ואינטנסיבית, אני לגמרי בעד; יש הרבה גורמים בקואליציה שצריכים להבין שעל הסוס העובד והמשרת כבר העמיסו מספיק, שמה שהיה לא יהיה. זו מחאה סופר נכונה ולגיטימית, מחאת החילונים, מחאת המשרתים, תמתגו את זה איך שבא לכם, אין לזה שום קשר לרפורמה. אבל גם המחאה – כמו הממשלה – צריכה להבין את גבולות הכח שלה.
המינימום שאתם יכולים וצריכים לעשות זה להבין שניצחתם, ולגלות נדיבות של מנצחים. הממשלה הזו היא חד פעמית, סביר להניח שלא תהיה ממשלת ימין על מלא בעתיד הנראה לעין, והיא הבינה טוב מאד את הלקח, היכיתם אותה שוק על ירך. לא יהיו שינויים עמוקים בלי הסכמה, לא משפטית ולא אחרים. אתם צריכים לתת לה לרדת מהעץ, ובעיקר – אתם צריכים להבין שהמחנה שניצח בבחירות, שגם שם המון אנשים עושים מילואים ועובדים ומשלמים מיסים, לא צריך ללכת הביתה מושפל עד עפר. ההשפלה הזו תחזור לכולנו בבומרנג לפרצוף. תנו להם לסיים את האירוע בלי לדחוף להם את הראש לאדמה.
ועוד משהו: אם כבר ניצחתם, ובמחיר כל כך יקר לחברה שלנו, לפחות תפסיקו עם הקינה. אם כבר הבסתם -תפסיקו עם הבאסה. הוכחתם שיש פה כח חילוני (ברובו) ליברלי שלא מפחד להילחם על מה שחשוב לו, יש פה לקח אלקטורלי עצום לשנים קדימה. תרגישו טוב עם עצמכם, תפסיקו להאמין לכל מי שמספר לכם שאנחנו על סף קריסה – אלו נוכלים עם מקלדת שרוצים להלהיט אתכם למען אינטרסים פוליטיים קצרים. הצלחתם לסכל את ספינת הדגל של הממשלה, לפחות תחושו גאווה ותפסיקו למרר בבכי על מה נהיה לנו. זו הצלחה קבוצתית מופלאה, אמנם על הדגל הלא נכון (לדעתי), אבל המינימום שאתם צריכים לעשות זה להפסיק לאכול את הראש ולחייך קצת. החיים בארץ זה לא אבי מעוז ולא דוד אמסלם ולא בן גביר, צאו מזה ותכבו את הטלויזיה.
ממשלות קומות ומתחלפות, החזון הליברלי שלכם לא בסכנה, כי רוב הימין שותף לו. קחו חבר ימני ודברו איתו קצת מה צריך להיות כאן בארץ, על מה אתם כן מסכימים, תאמינו לי שתראו ישועות.
צאו מהדיכאון, הצלחתם. תנסו להבין קצת את הצד השני, הימנים לא רוצים להרוס את החיים הליברליים בארץ, צאו מהסרט הזה. תפעילו שכל ישר ולא מחשבות אפוקליפסה. ניצחתם, עכשיו אפשר הפסקת אש.
