"שְׁפֹט אִלֵּם וְאָז יְשַׁלֵּם הַמַּבְעֶה וְהַמַּבְעִיר", תינה רבי שלמה אבן גבירול בקינה לימי החורבן. מי הוא המבעה ומי המבעיר בכמעט מלחמת האזרחים שפוקדת אותנו? מי הם "שורפי האסמים", דימוי היסטורי שנשחק ודהה מרוב שימוש אוטומטי ונטול הקשר?
הצדק ההיסטורי לא יושיענו מחורבן, ועדיין חשוב לדבר בו ולהזכיר מושכלות יסוד: מיצוי זכותו הדמוקרטית של רוב העם איננו שרפת אסמים, הוא לב־ליבה של הדמוקרטיה.
דמוקרטיה היא דברים רבים, אבל בראש ובראשונה היא שלטון עצמי של העם באמצעות נבחריו: העם בוחר בחברי הכנסת, הכנסת מביעה אמון בממשלה, והממשלה מגבשת מדיניות ומושלת. זה המשחק. בלי שלטון העם על העם אין דמוקרטיה.
כשהעם הולך לקלפי בבחירות רגילות הוא מצביע על המדיניות הציבורית בתוך כללי המשחק, ולא על כללי המשחק. בניגוד למשחק בתוך הכללים, שינוי מהותי של כללי המשחק דורש הסכמה רחבה. מסיבה זו, כאשר על הפרק עמדה רפורמה כוללת ביחסי בית המשפט והכנסת, הדרישה לשיח ציבורי ולהסכמה רחבה בין המחנות הייתה מוצדקת. זה לא המצב כעת.
ריסון עילת הסבירות איננו שינוי מהותי של כללי המשחק, אלא תיקון כשל רב שנים וקביעת מדיניות הוגנת בתוך המשחק. בתחום הזה, רק הכנסת היא הריבון. השימוש קל הדעת של האופוזיציה בנשק הסרבנות הופך אותה לשורפת האסמים. איתה תבוא ההיסטוריה חשבון. הקואליציה לא יכולה לוותר, כי אם קציני הצבא הסרבנים ינצחו את העם, אם בכיכר תחריר־קפלן תואמי א־סיסי משמאל ישתקו את ממשלת הימין – אפשר באמת לקפל את הבסטה.
כשקוראים את החרדות המתחפשות לדעות בעיתונות השמאל, אין מנוס ממסקנה שהשיח נטש את מחוזות המדיניות הציבורית והפילוסופיה הפוליטית, וממוקם כרגע באזור הדמדומים שבו החרדה הופכת לאילוזיה, שבו בוחן המציאות נפגע אנושות. במצב הזה קשה עד בלתי אפשרי לקדם דו־שיח פוליטי ומשא ומתן מקצועי. התודעה לכודה בסבך טראומטי שהיא לא מסוגלת להתיר את עצמה ממנו.
אבל – ויש פה אבל ענק – יש לנו מדינה יהודית אחת, שנבנתה במאמצים אדירים ובניסים בלתי נתפסים אחרי אלפיים שנות גלות מרה. אנו בסיפו של שבוע שחל בו תשעה באב, ואין לנו זכות להעמיד את המפעל הציוני בסיכון. הילדים שלנו לא יסלחו לנו אם נשאיר את ארצנו שממה וערינו שרופות אש, גם אם נהיה צודקים מאוד.
הקואליציה חייבת לשנות שיח ולשדר ממלכתיות. מהלכי החקיקה הממשלתיים בנושאים רגישים חייבים להיות מאוזנים ויציבים. כאשר בוחרים בנוסח חוק קיצוני רק כדי "לנצח", התוצאה היא ניצחון פירוס שבמהותו הוא הפסד צורב.
תיקון עילת הסבירות חייב להיות מדויק – בחקיקה, אך בהתאם למתווה סולברג או למתווה הדיקנים. חקיקה מאוזנת תשכך את אימת רוב המפגינים ותאפשר המשך חיים משותפים.
לצערנו, התנהלות המפלגות החרדיות מעלה חשש ממשי שלא רק "משילות" עומדת בראש מעייניהן, אלא גם מינויים לא ראויים והמשך ביזה של הקופה הציבורית. הקואליציה חייבת – אבל חייבת – לנקות את עצמה מהחשד הזה באמצעות חקיקה המעדיפה את השיקולים הלאומיים על פני השיקולים המגזריים.
