הוא יוצא מהרכב בחנייה הסמוכה, מציץ במסך הטלפון שלי שמנגן סרטון משעשע, ומעיר: "ככה? זה מה שאת עושה כשאת יושבת באוטו? מה עם איזה דבר תורה, זה לא מה שאת אמורה לעשות עכשיו?"
זה היה בסך הכול חלון זמן קצר בין מרואיין לביקור חולים. מחטף מהיר של יוגורט־בר משובח מהקניון בתוך עומס אינסופי. ביסים מהירים, קטע סיינפלדי קצר בטלפון, ובריזה נדירה ונהדרת מהחלון, שהתחלפה פתאום בהרצאה מלומדת שאיש לא הזמין ואיש לא יכול היה לעצור, בטח לא אני.
אנחנו לא מכירים ולא יודעים זה על זו שום דבר, מלבד העובדה שאני עם כיסוי ראש והוא לא. אבל הוא לא מתכוון להשאיר את מסך הערפל, ופותח בפירוט הפרופיל האישי שלו, שכולל שורשים חסידיים, משפחה דתית ועזיבת הדת. אני מסמנת לו בכתף ובמבט שאשמח לחזור לענייניי, אבל ענייניי לא מעניינים אותו. הוא באמצע הרצאה, ואני הקהל שבחר לעצמו. בין יום שיבוש אחד למשנהו עומד אלמוני ויורה לתוך הרכב שלי במאתיים קמ"ש את תורת הכפירה שלו. למה? כי הוא ראה דתייה אוכלת יוגורט לקול צחקוקי סיינפלד, ולא שומעת שיעור תורה. מה שהתחיל כעבודת שורשים עובר לדו"ח כספי על המיליונים שחברת ההיי־טק שלו עושה, וממשיך לדעתו על "החבר הדמיוני" שאני מאמינה בו באמונה שלמה. ויש לו גם מה לומר על המשיחיות שלי ועל בית המקדש. לא שהוצאתי מילה מהפה או משהו, אבל הוא כבר יודע. מכאן הכתף הלא־מספיק־קרה שלי נדרשת לשמוע שישים שניות על יהדות ("מגיע כבוד על שעברה במסורת אלפי שנים"), עוד שישים שניות על הנצרות ("יהדות שהצליחה"), ועוד כמה על האסלאם ("כנופיה שהפכה לדת"), ואז לסיכום: עוד 600 דקות על "הדת" שרק דברים רעים יצאו ממנה, והיא האחראית לכל תחלואי העולם. האתאיסטים סטלין והיטלר לא הוזכרו בשיחה. הבן שלו דווקא כן. המונולוג בן עשרים הדקות הסתיים בפירוט הסיבה שבגינה הגיע האיש לקניון: הבן שלו גנב לו קרם פנים, והוא בא לקנות חדש. אין לו הוכחה, אבל האינטואיציה שלו קובעת. כמו שאת רואה, הוא מסכם, "אני לא מאמין בכלום ובאף אחד". לא ששאלתי.
אני מניעה את הרכב ונוסעת. בזווית העין אני רואה את דמותו הקירחת למשעי ואת הזקן החצי־היפסטרי חצי־צרפתי שלו. אני יכולה להיות אמא שלו, אבל לא ממש מעוניינת כרגע. יש לי ביקור חולים על הראש. היוגורט נמס מדי והושלך לפח. לא זוכרת שביקשתי שיכניסו בו חמוציות. הסרטון של סיינפלד נבלע בתוך עשרות הודעות יוטיוב. אולי יש ביניהן גם דבר תורה.
כתומים בלי קווים אדומים
האלמוני הנ"ל לא לבד. ליאור שליין שזר את המושג "חבר דמיוני" בהתרסה מושחזת בתוכניות עבר שלו. סטודנטית צעירה למדי, שהעלתה טענה מדעית בטוויטר וזכתה לתגובה מחוקר כימיה, שאלה בהתרסה אם הוא דתי כפי שתמונת הפרופיל שלו רומזת, וקבעה שאם הוא מאמין בבורא עולם ובהשגחה פרטית, הוא לא מדען – וחסמה אותו. ענת קם הגדילה לעשות כשגייסה את המושג "חבר דמיוני" לפולמוס תורמי הכליה שהתעורר בשבוע שעבר, וטענה ש"רובנו אנשים רציונליים שלא בוחרים לסכן את עצמנו במודע מתוך אמונה מופרכת בחבר הדמיוני שידאג לבריאותנו בעולם הזה ובעולם הבא".
הבוז והיהירות שמרשה לעצמה סטודנטית צעירה למדעים מדויקים מול חוקר מוסמך בתחום, או עיתונאית שהורשעה בריגול חמור ומסירת ידיעה סודית מול תורם איבר מגופו – כששתיהן מדברות בשם האינטליגנציה נטולת האמונה – מלמדים על בורות מהזן המסוכן. זה לא שהן לא מכירות מלחמות עולם ומרצחים שהקשר שלהם לדת ולאום מסתכם בניסיונות לחסלם. הן הרי למדו היסטוריה. אבל איכשהו, להן ולדומיהם, ואולי לכולנו, קל יותר להתמודד עם רשעות אנושית מאשר עם ציווי א־לוהי, מיטיב ככל שיהיה, ואפילו הוא מציל חיים.
לא מגיע לנאורוּת נציגים כאלה. לא מגיע לליברליוּת פרזנטורים סותמי פיות ודעות. ובכל זאת, קולותיהם משקפים משהו מחרדת הימים הללו ברחובות ובצמתים: חרדה דמוגרפית לשלום הדמוקרטיה נוכח מספרם הגדל של נבחרי ציבור הקוראים בשם השם. כשמחנכים אותך לתפיסת "כל דתי – מיסיונר", כשמשננים לך שכל אמונה היא קנאות עיוורת ונטולת היגיון, המצוקה הופכת לקיומית.
לפני 18 שנים טענו פה שהימין הכתום יפעל לעצירת תוכנית ההתנתקות גם במחיר שפיכות דמים. זו לא הייתה סתם דמוניזציה, האזהרה נשענה על חשבון פשוט: אם הם אוחזים באדמת חבל קטיף וצפון השומרון מתוך אמונה בזכותם על הארץ הקדושה, מדובר מבחינתם בצו א־לוהי. מכאן שזה כבר לא מאבק פוליטי או מדיני, זו מלחמת דת. כשא־לוהים מעורב בתמונה, החרדיות הליברלית נכנסת לכוננות מתוך תפיסה שלאדם המאמין אין שיקול דעת ואין חופש בחירה. בעיניה, הוא מופעל על ידי שלט־רחוק מיסטי שמוביל את צעדיו החוקיים והלא חוקיים.
התלקחות הימים האחרונים מלמדת שלכל שומר חוק יש א־לוהים משלו, וגבולות המחאה שלו מתגמשים בהתאם. נראה כאילו כולנו מציבים לחוק קווים אדומים – אלה להתנתקות אלה לרפורמה; אלה לחופש הביטוי של המסיתים לטרור, ואלה לחופש הביטוי של ערוץ 7 וערוץ 14. הכול שפיט, גם חוקי הכנסת, השאלה היא מי השופט: זה מאסכולת אהרן ברק, או זה שאליו פנה אברהם אבינו. על זה אנחנו מתווכחים. לא משום שיש סיבה טובה לריב על זה, אלא מתוך היעדר אמון באנשי המחנה היריב. אלה נטולי אמון במאמינים, אלה בקושרי כתרים נשגבים לבשר ודם. זה מקור הכוח של האיפה ואיפה. משם נובעת גם עוצמת ההתנגדות של הצד המאמין, למוד הבוז והדחיות, כשהוא נדרש לתת אמון בצד האחר.
סיפור האלמוני מהקניון הלך איתי כמה שעות טובות, ודובר גם למחרת בפינת הקפה במערכת. "אז איזה קטע מסיינפלד ראית?", התעניינה מישהי במה שחשוב באמת. הזה עם הביג־סלט, עניתי. היא צחקה רגע, נהנית להיזכר, ואז הוסיפה: "איך הכול היה פשוט יותר כשהפרקים האלה שודרו". נכון, עניתי לה. הסכמי אוסלו, רצח רבין, אוטובוסים מתפוצצים, אסון המסוקים. היא הביטה בי במבט הזה שאומר "למה אני מדברת איתך בכלל", ואחרי הרהור קצר סיכמה: "ודנה אינטרנשיונל לקחה את האירוויזיון. שנזמין יוגורט־בר, או שגם וולט שובתים היום?"
