הרבה הספדים הושמעו על העבודה מהבית, שפרצה אל חיינו בסגרים של הקורונה וסומנה כהבטחה גדולה. לאחר המגפה החלו להסביר שזה לא מצליח, שהבוסים דורשים התייצבות פיזית במשרד, ושאפילו העובדים לא באמת מעוניינים בזה. אלא שהנתונים מדו"ח שוק העבודה מספרים דווקא על עלייה בהיקפי התופעה: 18% מהעובדים דיווחו שלפחות בחלק משבוע העבודה שלהם ב־2022 הם עבדו מהבית. זה יותר מהנתון בשנה שלפניה, וזה גם לא קוריוז: אלה שהתנסו בחוויה דיווחו בממוצע שהעבירו בבית 57% משעות העבודה. באופן לא מפתיע, נשים שמשלבות עבודה מהבית עושות את זה יותר מגברים, מתוך רצון להתאים את הגמישות מול מטלות הבית והילדים.
אם אכן מדובר בתופעה שהולכת ותופסת אחיזה באופן שבו אנו מועסקים – היא תאפשר סוגים נוספים של איכות חיים. למשל, מי שרוצה בכך יוכל לחיות ברווחה ובזול בפריפריה, ולסבול הרבה פחות מהפקקים והצפיפות של מרכזי התעסוקה בערים הגדולות. אלא שמהנתונים עולה כי בפועל המצב הפוך. עבודה מהבית מצויה הרבה פחות בפריפריה, לעומת תושבי המרכז שכמעט רבע מהם עבדו מהבית בשנה שעברה. למה? הכול תלוי במקצוע. 42% מההייטקיסטים דיווחו על עבודה מהבית, לעומת רק 3% ממי שעובד בתחום התעשייה והבנייה. ובכן, במרכז יש פי שניים עובדי הייטק לעומת שיעורם בפריפריה, ואילו בצפון ובדרום יש פי 2.5 יותר עובדי תעשייה ובנייה ביחס למרכז.
אבל ההסבר הזה לא מקיף את כל התמונה. מתברר שגם כאשר בוחנים את אותו משלח יד בדיוק, תושבי המרכז עובדים מהבית יותר מעמיתיהם הפריפריאליים. לדוגמה, אחד מכל שני אדריכלים מהמרכז משלב עבודה מהבית, אבל בקרב אדריכלי הפריפריה – רק אחד מכל שלושה. 61% מהמתכנתים שגרים במרכז עובדים מהבית, לעומת 48% מהמתכנתים שגרים במחוזות מרוחקים יותר. "ייתכן שמדובר בתהליך שאורך זמן מה, ואילו העבודה מהבית נעשתה חלק משגרת שוק העבודה רק בעת האחרונה", מציעים כותבי הדו"ח הסבר לפערים. לא ברור עדיין עד כמה זו תופעה מרכזית.
