"מחשבת ישראל" הוא כינויו של המקצוע העוסק בהגות היהודית לכל מרחביה, וכולל את מנעד הדעות בנושאי המהות של האמונה היהודית. לימוד מחשבת ישראל מתאפיין בהעלאת סוגיות יסוד, חידוד השיטות השונות והקבלתן, וניתוח תובנות היסוד העומדות בבסיס כל שיטה. מפליא לגלות שעיסוק שיטתי ומסודר של מקצוע זה נעדר באופן בולט מסדר היום בישיבות החרדיות – הליטאיות, החסידיות ואף הספרדיות. היעדרות זו מבטאת לכאורה תפיסה הרואה תחום זה כשולי.
חשוב להבחין בהקשר זה בין שני סוגים של לימוד בתחום הרוחני־הגותי: חסידי חב"ד מרבים כמובן לעסוק בספרות חב"ד, חסידי ברסלב מעמיקים בתורת רבי נחמן, ובישיבות של תנועת המוסר עסקו בהרחבה בספרות המוסר. אך לימודים מסוג זה נובעים ממוטיבציה חינוכית לשפר אצל הלומד את עבודת ה' שלו, ולהבין טוב יותר את הערכים שהוא אמור לדבוק בהם בתור בן לחסידות פלונית או לחוג אלמוני. לימוד זה מתאפיין בהעמקה בממד אחד של ההגות היהודית, ובספרים מסוימים המבטאים את הדרך "הנכונה" ו"האמיתית" לפי תפיסתם של הלומד ורבותיו. אין כאן הרחבה לדעות נוספות, אין העמקה בהוגים החולקים, ואין ניסיון לעמת את התוכן הנלמד עם שאלות וקושיות מצד דעות אחרות בתוך עולם היהדות, ובוודאי שלא מחוצה לו.
לא מקרה הוא שלימוד זה מכונה בישיבות החרדיות "השקפה", "מוסר" או "חסידות". ב"השקפה", מטרת הלימוד היא לספק ללומד את ראיית העולם הנכונה, ולכן הוא יכוון אותו לצורת מחשבה מסוימת בלבד, תוך גיוס מקורות מגוונים ופרשנותם בכיוון הרצוי. כך קורה שבתורות חסידיות מובהקות יובא ציטוט מהרמב"ם כמסייע כביכול לגישה החסידית, בעוד שעיון מקיף ורציני בכתביו עשוי לגלות את ההפך הגמור. בדומה לכך, לימוד "מוסר" מטרתו לשפר את עבודת המידות של הלומד. ספרי המוסר מפתחים רעיונות מוסריים מתוך התורה ופרשנותה, אגדות חז"ל ואף ספרי ראשונים. לא תמיד יהיה זה הפירוש היחידי, לעיתים אף לא הפירוש הפשטי של הדברים – אבל המטרה אינה הגותית ופרשנית אלא חינוכית.
סגנון לימוד זה מצוי בניגוד מוחלט לעשייה הלמדנית הענפה בפרשנות הגמרא וההלכה. שם עיקר השיח מתמקד בעימות הדעות החולקות, בהעלאת קושיות ותירוצים, ובאתגור הדעה המקובלת על ידי הדעות החולקות.
הבדל זה בין לימוד הגמרא ללימוד מקצועות הרוח ביהדות, הובע באופן חריף על ידי החת"ם סופר:
אדם מחוייב לרגל ולהפך בעיון התורה ומצוותיה, מה ואיך וכמה וכל עניינים שאפשר להיותו לפלפל וליגע ולעמול בתורה, אך לא בענין האמונה, כי אסור לעיין ולחקור רק להאמין כי כן הוא באמת, ולהאמין קבלת אבותינו, וכל החוקרים בזה בוש יבושו (חתם סופר על פרשת במדבר).
דברים אלו מבטאים את הגישה המקובלת בעולם הישיבות החרדי. בסדר יומם של תלמידיהן אין כל התייחסות לסוגיות הרוח, וההכוונה היא למקד את משאבי הנפש והזמן בלימוד גמרא והלכה בעיון.
חובות האיברים וחובות הלבבות
ואולם לא זו הדרך. מתבקש הדבר שאדם מאמין המקיים אורח חיים דתי, יקדיש מזמנו הן לקיום מצוות הבורא והן לעיסוק נפשי, רוחני ועיוני בקשר עם ה'.
בספרו המפורסם "חובת הלבבות", מסביר רבינו בחיי אבן־פקודה שהאדם המאמין מחויב בשתי מערכות: "חובות האיברים" – המצוות המעשיות למיניהן, ו"חובות הלבבות" – החובות הקשורות לתודעה ולאמונה של האדם. אם נבחן את הספרות היהודית האדירה בהיקפה, נוכל לראות שספרים רבים מאוד נכתבו על "חובות האיברים", כלומר על ההלכה למעשה בכל תחומי התורה. לעומתם, היקף הספרים שנכתבו על "חובות הלבבות" קטן יותר ללא כל פרופורציה. אומנם המקרא, הנביאים ואף ספרות התלמוד, המדרש והזוהר, מלאים בהתייחסויות רוחניות לכל מרחבי החיים, אך לרוב צורת הכתיבה בהם אינה כהגות מסודרת ומובנית אלא כסיפור מעשה או דרשת פסוקים, כאשר הלומד נדרש להפעיל את מיטב כוחותיו כדי לחלץ את הכללים והמסרים העמוקים המסתתרים בתוכם.
גם כאשר אנו מדברים על הספרים העוסקים ב"חובות הלבבות", עלינו לחלק בין שני סוגים של ספרות. ישנם ספרים העוסקים ב"עבודת ה'", ואשר מטרתם הראשית אינה בירור הגותי אלא להוביל את הקורא לעלייה רוחנית ולקרבה לבורא. במקרים רבים ספרים אלו עוסקים גם בדברי הגות עמוקים, אך לא זו מטרתם הראשונית. דוגמה טובה לסוג זה הוא הספר "מסילת ישרים" לרמח"ל. לעומתם ישנם ספרים שכתיבתם נועדה להציב את המודל של האמונה הראויה ושל עבודת ה' באופן נכון ומבורר, ואף להתמודד עם רוחות זרות שאיימו על היהדות מבית ומחוץ. המפורסמים שבהם הם ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי ומורה הנבוכים לרמב"ם, וכמותם עוד אחרים.
מדוע לימוד ההגות היהודית כמקצוע נדחק לשוליים?
הסבר מרכזי לשאלה הזו טמון באופייה של התורה שבכתב. הרוב הברור של הציוויים בתורה שבכתב עוסק ב"חובות האיברים". אמנם יש גם מעט ציוויים העוסקים בחובות הלבבות, כגון "ואהבת את ה' א־לוהיך", "את ה' א־לוהיך תירא" וכדומה, אך מדובר במיעוט מזהיר. התורה כוללת גם סיפורים ופרשות העוסקים בהרחבה בתולדות העולם, האבות ועם ישראל, אך פרשות אלו אינן עוסקות באופן ישיר בענייני חובות הלבבות. אם נעמיק בהן נוכל לדלות מבין השורות שפע רחב ומגוון של מסרים בעניינים אלו, אך לא מדובר בהתייחסות ישירה. המינון הצנוע של נושאי חובות הלבבות בתורה מקבל ביטוי ניכר בספריהם של מוני המצוות, כאשר מצוות אלה מצויות שם במיעוט.
אכן, דת ישראל מתאפיינת בהיותה דת של מצוות מעשיות המקיפות את כל מרחבי החיים. אדם ממוצע עוסק ביום רגיל בעשרות פרטי מצוות ואף יותר, וכך באופן טבעי המיקוד הוא בחיי המעשה של עולם הרוח. ככלל, נדמה שזוהי המציאות הבסיסית של החיים; האדם הממוצע עוסק רוב זמנו בפרקטיקה של החיים, ונשאר לו זמן מועט לענייני הרוח.
אך מעבר להסבר הזה, ישנן גם סיבות אידיאולוגיות כבדות משקל למיעוט הלימוד של מחשבת ישראל. אחת מהן היא תפיסה ערכית, המעלה את מעמדו של לימוד הגמרא וההלכה מעבר לכל לימוד אחר. נושא הדגל של תפיסה זו הוא ר' חיים מוולוז'ין, שספרו "נפש החיים" הציב את התשתית האידיאולוגית לעולם המחשבה של הזרם הליטאי. בשער הרביעי בספר מתאר ר' חיים תמונת מצב מדאיגה בעיניו, כאשר לימוד הגמרא ירד פלאים בתקופתו, ומנגד לימוד ספרי "יראה" (הכוונה לספרי חסידות) הפך לעיסוק עיקרי במקומות רבים. ר' חיים מציב סולם ערכים מובהק לעשייה הדתית של האדם, שבמרכזו, באופן בלעדי, לימוד הגמרא. לטעמו, לימוד ספרים העוסקים באמונה ובחיזוק היראה משול כתרופה לחולה. מי שחש חולשה רוחנית עשוי להתחזק בקריאתם, אולם הדרך הנכונה והקבועה לדבוק בקב"ה היא בלימוד הגמרא.
אידיאל התמימות
זאת ועוד, בחלקים גדולים של היהדות עלתה בדורות האחרונים מגמה שהציבה את האידיאל של "אמונה תמימה" (כתב על כך באופן מקיף ידידי פרופ' בנימין בראון). נושא הדגל המפורסם של גישה זה הוא רבי נחמן מברסלב, שבסיס הגישה שלו נובע מחוסר אמון ברציונליזם, ומתפיסה שלפיה אין תוחלת במאמץ השכלתני להשגת הבורא והכרת המציאות הרוחנית. בהמשך עברה היהדות החרדית מהפכה שבמסגרתה כמעט כל קצוות הקשת התכנסו לתובנה שרק אמונה תמימה היא הדרך לעבודת ה' – הן כמגן מפני סכנותיה של ההשכלה, והן כאידיאליזציה של אמונה תמימה ללא כל חקירה ופקפוק.
כך ביטא את הגישה הזו האדמו"ר מסלונים:
כל עיקרה ותכליתה של מצוות האמונה היא אמונה הפשוטה בלא שום השגה, אבל מה שמשיג על ידי ידיעה והכרה אינו בכלל מצוות אמונה (נתיבות שלום, מאמר א, ח).
מהדברים עולה גישה קיצונית לכאורה, הגורסת שאמונת אמת בקב"ה שמקורה בחקירה, אף אינה מהווה קיום של מצוות האמונה.
גם בצד הליטאי של המפה נפוצות אמירות דומות. ה"סטייפלר", רבי יעקב קנייבסקי, כתב בהקדמת ספרו "חיי עולם": "ועצם הדיון והויכוח בענייני אמונה הוא איסור וגם מסוכן". בהקשר זה הוא מצטט את דברי הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ב, ג): "ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה – מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונִמשך אחר הרהורי הלב. מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם יִמשך כל אדם אחר מחשבות לבו – נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו".
תפיסות אלו רואות את העיסוק במחשבת ישראל כדבר מיותר ואולי אף מזיק.
ניתן היה לראות הבלחה של מגמה אחרת בחלק מישיבות המוסר. בהקדמה לספרו של הסבא מנובהרדוק, "מדרגת האדם", נסקרה תוכנית הלימוד בישיבת נובהרדוק:
מספר ועדים התנהלו בישיבה בעבודת המוסר – בחובת הלבבות, ברמב"ם וברבינו יונה, במפרשי המקרא ובראשונים, אבן עזרא, רמב"ן, וכן לימוד מעמיק במדרשים.
משתמע מהדברים שהלימוד הזה נעשה לצורך המגמה המוסרית של הישיבה, אך עצם הגיוון, ולימוד כתבים שונים ובעלי כיוונים מנוגדים באותה מסגרת ישיבתית – יש בהם מן החידוש. ואולם כיום גם בישיבות הנושאות את שמותיהן של ישיבות המוסר משקיעים זמן מועט בלימוד מוסר, ובוודאי לא עוסקים בלימוד מגוון של קשת הוגים רחבה.
ממחשבת ישראל ל"לימודי אמונה"
לימוד מחשבת ישראל כמקצוע בעולם הישיבות הועבר לקדמת הבמה על ידי הראי"ה קוק, בחזון הקמתה של "הישיבה המרכזית העולמית". וכך כתב הרב קוק, בשפה נלהבת, על דמות התלמיד שתצמיח הישיבה:
וההרגל לשוטט בהיכל הרעיון, לטייל בין שדרות השטות השונות שבדרכי תורת המחשבה, מעודד את הרוח ומעורר את הכחות הנרדמים לתחית עלומים רעננה וקדושה. וברבות לנו גבורי כח קדש, מלאי לשד עלומים מדעות, מדות ומוסרים מכל אוצרות ספרותינו הקדושה, אז מאיליו יתרומם הרוח ויגבר הלב, וגיבורי חיל ברוח חכמה וגבורה יקומו ויעמדו הכן לבצר את מעמד התורה והאמונה בישראל.
הרב קוק חלם על עיצוב תלמידי חכמים צעירים שילמדו את מגוון הספרים והדעות הכלולים במחשבת ישראל, ואף יכירו את עיקרי השיטות הפילוסופיות שמחוץ ליהדות, וכך תתפתח דמות של מנהיג דתי בעל אופקים רחבים. היקף הספרות שהציב הרב קוק כולל את כל מרחבי הספרות התורנית היהודית, כפי שפירט בספרו "אדר היקר":
נרחיב את מדת הלמוד העיון והדרישה על אופי המחשבי שלנו, לכל אגפיו… מן התחלת התגלות המחשבה העברית, בספרים שאחרי כתבי הקדש, התלמודים והמדרשים, שהם הנם שדה העבודה עצמה, המצומדים אל המחשבה הנצחית במעמד ישר – למשל מן ספרי רב סעדיה גאון, הרמב"ם, הכוזרי, חובת הלבבות, העקדה, העקרים, ודומיהם. וכה ילך הקו הלֹך והקיף לאטו, עד ספרי ראשית חכמה, של"ה, מהר"ל מפראג וכל הדומים להם, ומהם עד ספרי הדורות המאוחרים, ספרי הגר"א ותלמידיו, הגר"ז מלאדי וכל בעלי ההסברה שבחסידות, וכל הדומים לאלה ולאלה וכל המתילדים מהם, ספרי הרמ"ח לוצאטו, יסוד ושורש העבודה וכיוצא בו, וכל הספרים הממצעים בין תקופה לתקופה ומהם עד עבודת בחירי המחברים בדורנו והסמוך לו, שבמקצוע החביב והנערץ הזה.
האם חזונו של הרב קוק התגשם? בשנותיה הראשונות של ישיבת מרכז הרב, הראי"ה עצמו העביר בה שיעורים בספר הכוזרי ואף במורה נבוכים. הרב דוד הכהן, הנזיר, העביר שיעורים ב"אורות הקודש" תוך פתיחת דיון בהוגים השונים, הן גדולי ישראל והן פילוסופים שאינם יהודים, שחיבוריהם עיטרו את ספרייתו הענפה.
לאחר מותם עברה הישיבה שינוי מגמה. הרב צבי יהודה קוק, שהתמנה לראש ישיבת מרכז הרב עם פטירתו של הרב חרל"פ בשנת תשי"ב, הקפיד מאוד על שינוי הטרמינולוגיה מלימודי "מחשבת ישראל" ללימודי "אמונה". אין זה שינוי סמנטי גרידא, אלא שינוי מגמה. הרצי"ה הסתייג מלימוד "מחשבה", הצופה כביכול על התכנים מבחוץ, נותן מקום לקשת דעות רחבה ולומד אותן באופן שכלתני. הוא ביקש להפוך את הלימוד ל"אמונה", היינו לימוד המשפיע על הנפש ובונה את אישיותו של האדם המאמין. מגמה זו גוזרת כמובן את מגוון הספרים וההוגים הנלמדים, ומכוונת את הלומד לספרים המקובלים על המלמד מבחינה אידיאולוגית, כאלה שאכן יעצבו את השקפת עולמו של הלומד בכיוון הראוי. מנגד, ספרים חשובים שאינם מקובלים על המלמד יידחו.
כך נבנתה תוכנית לימודי האמונה במרכז הרב ובישיבות שבאו מכוחה. ניתן מקום נרחב לחלק מכתבי הרב קוק, לספר הכוזרי ולספרי המהר"ל, וגובשה המלצה ברורה לתלמידים על סדר לימוד מובנה בשנות הלימוד הראשונות בישיבה. במסגרתה נדחקו הצידה ספרים שונים, שחלקם הומלצו לגילאים בוגרים יותר וחלקם לא הומלצו, למשל ספרי חסידות. יצוין שלימודים אלה לא נאסרו, אך תוכנית הלימודים התעלמה בבירור מספרים ושיטות שהיה נראה כי לא יתרמו לבניית הדמות ה"נכונה" של הלומד. כיוון זה ממשיך ישיבת הר המור ובנותיה, שהתפצלו מישיבת מרכז הרב בפילוג הגדול של שנת תשנ"ז.
ומה קרה מחוץ לישיבת מרכז הרב ובנותיה? הרב שאול ישראלי, שלמד בצעירותו במרכז הרב ובסוף ימיו אף כיהן כראש הישיבה, לימד מחשבת ישראל בישיבה התיכונית "מדרשית נעם", ולשם כך חיבר את הספר "פרקים במחשבת ישראל" (בכך, לטענת רבים, הוא אף טבע את המונח הזה עד היום). מחשבת ישראל נלמדת בישיבות התיכוניות, ותלמידים אף ניגשים לבחינות בגרות במקצוע זה. אלא שבמבחן המציאות, לימוד מחשבת ישראל בישיבות התיכוניות נתפס כמקצוע שולי יחסית. ניתן לייחס זאת למרדף אחרי ההישגיות במבחני הבגרות מצד אחד, ולחוסר הבשלות של הנוער בגיל זה לעיסוק בסוגיות רוח מצד שני.
במקביל, בעולם האקדמי, לימודי פילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל תפסו מקום של כבוד בתחום מדעי הרוח. עולם המחקר העמיק חקר לא רק בהוגים הקלאסיים של היהדות, אלא הגיע גם להוגים נשכחים יחסית ולתורות שנדחקו לקרן זווית והעלה אותם מחדש למודעות, ובכך תרם תרומה משמעותית ביותר למקצוע זה (חרף הסתייגויות שיש לעיתים לעולם הדתי מדרכי המחקר ומעמדות המוצא של החוקרים).
הכמות יוצרת איכות
התעלומה הגדולה היא המתרחש בעולם הישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר של הציונות הדתית. האם המקצוע קיבל את מקומו הנכון? לדעתי התשובה מורכבת. היסטורית, דור המייסדים של הישיבות הציוניות־דתיות התחנך בעולם החרדי, וחלקם אף השתייכו לו אידיאולוגית; אחרים היו בוגרי מרכז הרב. ברוב המוחלט של הישיבות, הדגם של הישיבה הליטאית היווה את הבסיס של סדר היום בישיבה, למעט שינויים מזעריים, וכך לימוד מחשבת ישראל תפס מקום שולי.
בעשרים השנים האחרונות מתרחש שינוי, אם לא מהפכה, בתחום זה. מהפכה זו מגיעה ברובה מן התלמידים, ופחות באופן יזום מהרבנים. לימודי החסידות הפכו למקצוע נדרש ומקובל במיוחד, מתוך צימאון של ממש בקרב התלמידים ללימודים הקרובים יותר למרחבי הנפש. העומק והמגוון של לימודי החסידות בישיבות הסדר רבות עולה על כל ישיבה חסידית מקורית בארץ. בעולם הישיבות הציוניות ישנו כיום לימוד רחב־היקף של תורות ברסלב, חב"ד, רבי צדוק הכהן מלובלין, פשיסחה, איזביצה, סלונים, שפת אמת, ועוד הוגים רבים ומגוונים.
בישיבות החסידיות החרדיות עשויים כאמור ללמוד חלק מן ההוגים הללו, אך הלימוד הכמותי בישיבות הציוניות משפיע על האיכות, וההיקף יוצר עומק. לימוד השוואתי של תורות חב"ד לברסלב למשל, מוליד חידוד של ההבדלים ועומק רב בהבנת כל שיטה בפני עצמה. ישנן גם תורות חסידיות שכמעט נזנחו, ודווקא בישיבות ההסדר שבו וקיבלו מקום של כבוד (הספרים "מי השילוח" ו"בית יעקב" של אדמו"רי איזביצה הם דוגמה בולטת). המשיכה לחסידות ולסוד הביאה גם לריבוי לימודי תורת הנסתר: זוהר, רמח"ל, האר"י ועוד. רבנים שונים החלו להפיץ את התורות הללו בהסברה, ואף בדרך מקורית משלהם. לצד הפריחה הזו, נראה שגם העיסוק בהגות הראשונים התרחב.
אין לי ספק שעיסוק רחב בתורות השונות של מחשבת ישראל מפתח ומצמיח אישיות מורכבת ועמוקה, שחייה מלאים יותר, עבודת ה' שלה עשירה יותר, ויכולתה להתמודד עם העולם ואתגריו המשתנים משמעותית הרבה יותר ממי שאינו נחשף לעושר המיוחד הזה.
להיכן התחום יתפתח בהמשך? קשה לדעת, אבל נוכח המגמה הברורה של צורך וצימאון ללימודים אלו, נראה שהעיסוק בתחום זה יגבר. ניחשף להתפתחות של אנשי רוח וספרות חדשה, ומקצוע מחשבת ישראל במלא רוחבו יקבל מקום גדול יותר בתוכניות הלימוד של הישיבות הציוניות. אני מעריך שהצורך הנפשי המשמעותי, והדינמיקה של ההתפתחות האיטית של העולם החרדי לנעשה סביבו, תביא עם הזמן לכך שגם בישיבות החרדיות יתחולל שינוי ויגבר הרצון ללמוד ולהתפתח במרחבי מחשבת ישראל.
