"הפסקנו לדבר על מדינת ישראל בדרשות השבת בבתי הכנסת". את המשפט הקשה הזה אמר לי רב קהילה בכיר ומוכר בניו יורק, במסגרת מסע של ארגון גשר שערכנו ברחבי ארצות הברית. מעבר לעצבות בה הציף אותי משפט זה, הטרידה אותי עוד יותר העובדה שככל שנמשך המסע נתקלתי בעוד ועוד סימנים מדאיגים שקורים בשטח ומצביעים על סוג של ניתוק או התרחקות מודעת שמבצעת יהדות ארה"ב ממדינת ישראל.
בשנים האחרונות יהדות ארה"ב משנה את פניה. מדובר בתהליך ארוך ומתמשך אשר קיבל תאוצה גדולה בשנה האחרונה.
לחלק הראשון של השינוי ניתן לקרוא: "מפסיקים להתנצל". עוד מימי ראשית המדינה, התפתחה תפיסה רווחת בקרב יהודי העולם והארץ, לפיה המקום בו צריכים היהודים לגור הוא מדינת ישראל. יהודי העולם, וארצות הברית בפרט, נשאו לאורך השנים את עיניהם אל יהודי מדינת ישראל בהערצה ואפילו במין קנאה מסויימת. תמיד ריחפה התחושה שבכדי להיות יהודי אמיתי, סוג א', עלייך לחיות בארץ הקודש. ובכן, נראה כי תפיסה זו הגיעה לקיצה. יהודי ארה"ב שינו את הדרך בה הם מגדירים עצמם וכיום אתה פוגש יהודים רבים אשר מגדירים עצמם כ'אמריקנים יהודים' ובעיקר כבר לא מתנצלים שאינם גרים בישראל ולא מרגישים פחות יהודיים בשל מיקומם הגיאוגרפי, כפי שחשו בעבר.
הסימן השני הוא "משבר זהות". ישנה בארה"ב תופעה גוברת של נישואי תערובת אשר מתקבלת במעין הסכמה או "העלמת עין" מצד חלק מהקהילות היהודיות, מתוך הנחה שעדיף לשמור את היהודים הנישאים בנישואי תערובת בתוך הקהילה, מאשר להכריז עליהם כמתבוללים ואז להפסיד אותם לחלוטין. ניתן לומר שצורת ההסתכלות על היהדות השתנתה. בניגוד לעבר, כיום רואים כי התפיסה היא כבר לא חד-ערכית וייתכן ששמירה על הקהילה היהודית חשובה לא פחות משמירה על ערכי היהדות עצמה.
עד כאן לנושא התחושות וכעת לעובדות: הגופים האמריקנים הפילנתרופיים הבולטים קיצצו את תמיכתם בישראל באופן הדרגתי לאורך השנים האחרונות, כאשר השנה אף נרשמה החרפה בתחום זה.
בנוסף לכך, וייתכן שאף כפועל יוצא מכך, נתוני העלייה לישראל נמצאים בשפל שלא הכרנו. זה מתחיל בכך שבניגוד לעבר, כיום בקהילות היהודיות כמעט שלא קיים שיח בנושא העלייה לארץ ומתחבר לנתוני משרד הקליטה אשר מעידים כי אנו נמצאים בעיצומה של ירידה עקבית ומשמעותית במספר העולים בשנים האחרונות.
אז מה עושים? לצד הסקפטיות שוודאי אופפת אתכם עד כה, יש גם סיבות לאופטימיות. בכדי להתמודד עם משבר שכזה צריך בראש ובראשונה להכיר בכך שהוא קיים, ונראה כי ההכרה בו מתחילה לחלחל.
עכשיו זה הזמן ליצור את החיבור מחדש ולפעול על מנת לשקם את היחסים. צעד חשוב וראשוני ביצע רק לאחרונה שר התפוצות עמיחי שיקלי, כאשר הגדיל באופן משמעותי את התקצוב לחינוך היהודי ברחבי ארצות הברית. החינוך היהודי בארה"ב יקר מאוד, מה שהוביל לתהליך נטישה ומעבר למוסדות חינוך ציבוריים, כאשר כיום מרבית הדור הצעיר של יהודי ארה"ב מתחנך במערכת החינוך האמריקנית הציבורית. להעברת התקציב ישנן שתי משמעויות: הראשונה היא מעין איתות ליהדות ארה"ב שאנו מודעים לקשיים ולמשבר היהדות בו הם מצויים, והשנייה היא ניסיון אקטיבי אמיתי של מדינת ישראל לסייע לשמר את הזהות היהודית בקרב משפחות שלא יכולות לעשות זאת בשל קושי כלכלי.
אולם בכך העבודה לא תמה. לאחרונה אמר לי מנכ"ל ארגון יהודי גדול בניו יורק שאם היהודים בישראל היו עסוקים ביהודי התפוצות החיים כפי שהם עסוקים ביהודי התפוצות המתים, היחסים בין הצדדים היו במקום טוב הרבה יותר. כפי שחשובים המסעות לפולין, כך ישנה גם חשיבות לבקר את אחינו החיים בתפוצות. משלחות סולידריות וכן משלחות מקצועיות של אישים בכירים ונציגי המדינה לקהילות היהודיות הינה מטרה חשובה מאין כמוה. המשלחות הללו מעבירות מסר של אמפתיה ובעיקר גורמות ליהודי העולם לתחושת שותפות, ובעיקר לתחושה שיש עם מי לדבר במדינת ישראל.
* הכותב הוא מנכ"ל ארגון גשר הפועל לחיבורים בחברה הישראלית וחיזוק הקשר בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות
