דוברות משטרת ישראל פרסמה השבוע את אחת ההודעות התקשורתיות החשובות של השנה. היא עברה מתחת לרדאר, בלי סיקור או תשומת לב נרחבים מדי – ולא בצדק. "בהמשך לפרסומים הנפוצים בשעות האחרונות ברשתות החברתיות, הכוללים אלפי ציוצים שמהם עולה חשיפת פרטי שוטרים וקריאה לפעולה נגדם", נמסר בהודעה, "מתחזק החשד כי בסבירות גבוהה מדובר בקמפיין של מדינה זרה, שמטרתו לגרום לחיכוך בציבור".
זאת הודעה לא פחות ממדהימה. עצרו וחשבו על כך לרגע: מדינה זרה פועלת ברשתות החברתיות בישראל, אל מול אזרחים ישראלים שלא מודעים לכך, במטרה לתקוף חזיתית את משטרת ישראל. מטרת־העל ברורה – העמקת המתח החברתי בישראל, והחלשתה כאומה.
קמפיין כזה לא מגיע בחלל ריק, כמובן. אויבינו ערים לביקורת המופנית כלפי המשטרה לנוכח אחוזי הפשיעה הגואים בחברה הערבית. הם מכירים את הדיווחים על הקרע בין המפכ"ל יעקב שבתאי ובין השר לביטחון לאומי, איתמר בן־גביר, שלפי הדיווחים החליט לא להאריך את כהונתו. רובם ככולם מודעים לאקלים הפוליטי הנפיץ בישראל, ולעבודת המשטרה העדינה במסגרתו.
המשטרה פועלת בין הפטיש לסדן דרך קבע: החוק מסמיך אותה להפעיל כוח נגד אזרחי המדינה כדי להבטיח את זכויותיהם. זו משימה מאתגרת גם בימים כתיקונם, ובזמנים כמו שלנו היא קשה עוד יותר. מכאן קצרה הדרך לאיתור המשטרה כחוליה החלשה בשרשרת החוסן הישראלית. הודעת המשטרה חשפה אותנו למהלך המחשבתי הזה. היא סיפקה לנו הזדמנות להבין כיצד אויבינו רואים אותנו "מבחוץ" – מעין הצצה לשולחן הניתוחים האסטרטגי שלהם. כשגורמים עוינים תופסים את החלשת המשטרה כאמצעי לפגיעה במדינה כולה, האינטרס הישראלי מתחדד.
חשוב לחזק את המשטרה באמצעות הזרמת תקציבים וגיוס כוח אדם איכותי ושימורו, לצד חינוך להפעלת כוח מתונה ולערכים דמוקרטיים. אסור ליטול ממנה את כליה ויכולותיה באופן ששולל ממנה את היכולת לבסס ידע ארגוני, בדרך שהופכת אותה לתלויה בארגונים אחרים כדי לממש את ייעודה. עירוב השב"כ במשימותיה מזיק, לא רק משום שמשאביו מוגבלים גם כך, אלא כי העיסוק בפלילים – להבדיל מהעיסוק בטרור – עלול לחשוף יכולות ביטחוניות רגישות במסגרת הליכים משפטיים. חשוב לא פחות, ההתנצחות הפומבית בהנהגת המשטרה מתבררת כמעשה שרחוק מלשרת את האינטרס הלאומי הרחב.
נכון, מצב הפשיעה בחברה הערבית קשה, ויש צורך במעשה. אבל מי שרוצה לטפל בשורש המחלה ולא בתסמיניה, מוכרח לערב את המשטרה בפתרון.
דוגמה טובה לכך היא הרפורמה שהוביל ראש העיר ניו־יורק לשעבר רודי ג'וליאני, שהפחיתה מאוד את מספר הנרצחים בעיר בעיקר באמצעות חיזוק משטרת ניו־יורק עצמה. זו לא דוגמה חפה מבעיות, אבל היא בהחלט מקור השראה. יש גם דוגמאות קרובות יותר, כמו מבצע "מסלול בטוח" שהונהג בממשלה הקודמת, שראה במשטרה חלק אחד ממכלול ארגונים שנועד להביס את הפשיעה בחברה הערבית. היא מילאה שם חלק מוביל ומרכזי ביותר, שהועצם כל העת – והתוצאות היו בהתאם.
הודעת המשטרה לימדה אותנו עוד משהו, עמוק ורחב יותר: היא הסבירה שבעידן שבו צריכת החדשות שלנו כבר לא מסתכמת במהדורות הערב, עלינו להיות זהירים וחשדנים. מיליוני ישראלים מקבלים עדכוני אקטואליה מדי שעה מעמודי רשת שאיש כמעט אינו יודע מי עומד מאחוריהם, שמחויבותם לאמות מידה עיתונאיות לא תמיד ברורה. חלקם נהדרים, מפורטים ומדויקים; אבל אחרים הם כר פורה להפצת הסתה ודיס־אינפורמציה.
הפתרון לכך לא יכול להיות רגולציה חונקת על כל יישומון מסרים. חופש הביטוי חשוב מדי, ולחיים יש דינמיקה משלהם. אבל מדינת ישראל צריכה להבין שאזרחיה כבר לא מקבלים מידע בעיקר מהבימות המסורתיות, שנתונות לפיקוח וענישה. הגבינה זזה, וערוצים שהם חצי אתר התכתבות וחצי פיד חדשות שולטים בשיח.
זה כאילו שנשיא מדינת אויב יסמס לכם "ערים?" באמצע הלילה, אבל אתם לא תבינו את גודל המאורע. במקום זה, תתייחסו רק להודעה רשמית שיוצאת מלשכתו. מה שנדרש כאן הוא התייחסות מותאמת, שמנפח מסוים תחיל על חלק מהערוצים חובת הזדהות מזערית למול המדינה. במקרים חריפים יותר, היא תחייב אותם בכללי זהירות מסוימים. התעלמות מכך תהפוך את כולנו לטרף קל – טרף שימשיך לישון.
גדי עזרא היה מנהל מטה ההסברה הלאומי
