בתחילת השבוע התפתה אביגדור ליברמן לחשוף, גם אם בדרך עקלקלה, את מאווייו האישיים. בריאיון לערוץ 13, וגם בפוסט שפרסם מאוחר יותר כדי להבהיר את דבריו, כתב ליברמן: “אמרתי אינספור פעמים שמדינת ישראל כרגע זקוקה לקואליציה ציונית וליברלית, כולל הליכוד וללא המפלגות החרדיות והמשיחיות. במידה ונתניהו יהיה מוכן להיפרד מהשותפים הטבעיים שלו, אפעל בכל הכוח למען הקמת קואליציה ציונית וליברלית עם סדר יום ברור, כינון חוקה והפרדה בין דת ומדינה“.
אם נסיר את כל ההתניות וההתפתלויות, ליברמן רוצה לחזור לממשלה, אפילו לממשלת נתניהו. זה המסר. ליברמן מאס מהר מאוד בחיי האופוזיציה, ולא בפעם הראשונה. ליברמן חייב לשבת על הכוח השלטוני, על התקציבים, המינויים והג'ובים, על הכסף הקואליציוני הגדול שפעם כבר סיבך את כל בכירי מפלגתו בשחיתות נוראה ושיגר אותם לבתי הכלא בזה אחר זה.
זה סוד הכוח הקיומי של ליברמן, ואליו הוא שואף. ואם בדרך צריך לקבל את בנימין נתניהו כראש הממשלה, ליברמן שם. איך יודעים? מסתמכים על העבר, וגם על הרמיזות הנוכחיות שלו. במאי 2015 היה ליברמן האיש התוקפני ביותר נגד ראש הממשלה נתניהו. הוא הודיע שלא יצטרף לממשלה שהיא “התגלמות האופורטוניזם“, והתנפל על נתניהו במילים חריפות שמתחרות רק בקללות שהוא משגר נגדו בחודשים האחרונים. “שקרן, רמאי ונוכל“, היו כמה מהביטויים העדינים שלו באותה תקופה.
הסבל של ליברמן באופוזיציה נמשך קרוב לשנה, ואיתו השעמום ותחושת החידלון. במאי 2016 הוא שכח את כל מה שאמר, והצטרף לממשלת האופורטוניזם כשר ביטחון תחת הנהגתו של מי שהוא עצמו כינה שנה קודם לכן "רמאי ונוכל". ליברמן הפך באותה שנייה לגדול המעריצים של נתניהו, וכל הנאצות הפכו לדברי חנופה לראש הממשלה שמתווה מדיניות באחריות ובשיקול דעת.
הסרט הזה חוזר על עצמו, רק שהפעם לוח הזמנים האישי מתקצר. ליברמן, שפעם אמר כי עבר ניתוח להארכת הפתיל, לא עבר תהליך דומה לגמילה מתלאות האופוזיציה. כעת הוא מתחיל את דרכו לממשלה, שלא לומר את הזחילה פנימה. כדאי לשים לב להתבטאויות שלו במהלך השבוע. החשש הנוראי שלו הוא מגיבוש הסכמות בין הקואליציה לאופוזיציה בנושא הרפורמה המשפטית, אריה דרעי יחזור לממשלה, והיא “תשלים את כהונתה במשך ארבע השנים הבאות“.
צריך להזכיר שוב שליברמן היה החבר הטוב ביותר של דרעי, והוא האיש שהעניק לו כוח ולגיטימציה שלטונית לאורך שנים, עד שעלה על הגל האנטי־חרדי המשתלם (עבורו). אבל החשש האמיתי של ליברמן הוא להישאר בחוץ עד 2027 רחמנא ליצלן. לכן הוא לא רוצה פשרות, ומרחיק את אנשי ישראל ביתנו מהמו“מ בבית הנשיא. הוא מייחל לפיצוץ, לבחירות ולממשלה אחרת שבה יוכל להיות שותף, גם אם נתניהו יעמוד בראשה.
הציניות קצת נעלבת למשמע הדברים. ליברמן הוא מגדולי התומכים ברפורמה, שהוא כביכול מתנגד לה היום בקולניות כזו. את הצעות החוק שהגישו חבריו בישראל ביתנו, אפשר להשוות רק עם הנאום המיליטנטי של יריב לוין ב־4 בינואר על שינוי שיטת המשטר. שמחה רוטמן אמר שהוא מוכן לגנוז את הרפורמה המשפטית תמורת הצעות החוק הקיצוניות של עודד פורר וחבריו מישראל ביתנו, שמתנגדות כמובן לעילת הסבירות ולביקורת השיפוטית.
צא ולמד: אביגדור ליברמן, שמתנגד היום לביטול עילת הסבירות שתחזיר את דרעי לממשלה, תמך בה בכל כוחו במרץ 2016. ליברמן שטוען היום כי נתניהו מבקש להשתלט על הוועדה למינוי שופטים, גרס עם חבריו בישראל ביתנו כי “החלפת שיקול הדעת של נבחרי הציבור בשיקול הדעת של שופטי בית המשפט העליון פוגעת בהפרדת הרשויות, ומעניקה הלכה למעשה לגוף שאינו נבחר את הסמכות לנהל את ענייניה של המדינה“. וגם: “מוצע לקבוע שלא יינתן צו נגד החלטה של נבחרי הציבור אלא בשל עילת החוקיות או בשל התבססותה על מניעים פסולים“. אלה בדיוק הטקסטים של לוין, רוטמן, וסמוטריץ', אחד האנשים שהגישו בזמנו את הצעת חוק השפיטה יחד עם אנשי ישראל ביתנו ומוטי יוגב, האיש שהציע לעלות עם D9 על בית המשפט העליון.
החשש האמיתי של ליברמן הוא להישאר בחוץ עד 2027. לכן הוא לא רוצה פשרות, ומרחיק את אנשי ישראל ביתנו מהמו"מ בבית הנשיא
במהלך השבוע הגביר ליברמן את המתקפות על ראש הממשלה. אחרי שכינה אותו “חלאת המין האנושי“ ואמר שמגיע לו לסבול כל יום בגיהינום, הוא הגדיר אותו ככישלון רב־זירתי, מדיני וכלכלי. ליברמן דיבר גם על “המשטר הדיקטטורי בליכוד“, כאילו הוא עצמו אינו שליט ותיק במפלגה מפוחדת ואנטי־דמוקרטית. הנוסחה מתחילה להיות ברורה. ככל שהמתקפות של ליברמן על נתניהו ארסיות יותר, כך הוא מייחל אליו יותר ומחפש את דרכו לממשלה. התסכול באופוזיציה שווה כל ניסיון. שימו לב לדברים שאמר על נתניהו ביומן הערב של רשת ב' ביום שלישי: “אני לא סוגר חשבונות, אין לי ונדטה אישית, אין כאן ריב פרסונלי“, ועוד ועוד. האם זו תחילתה של ידידות חוזרת ונפלאה, כמו באמצע שנות התשעים?
מי שמכיר את מערכת היחסים בין נתניהו לליברמן, יודע שהיא מבוססת אך ורק על שנאות אישיות וחשבונות קשים. הטענות כלפי ראש הממשלה אינסופיות. מבחינת ליברמן, נתניהו הוא האיש ששלח נגדו חוקרים פרטיים וביקש להכניס אותו ואת בני משפחתו לבית הסוהר. אנשי ליברמן טוענים גם כי אחד ממקורבי נתניהו הלך ליחידת להב 443 עם שלושה קלסרים נגדו. המקורב מכחיש, כמובן.
בגלל הוונדטה האישית הזו, הלכנו לחמש מערכות בחירות בסוף העשור הקודם. עכשיו ליברמן מוכן לסלוח, ומספר שבכלל אין לו ריב פרסונלי עם נתניהו. זה מהפך מדהים. בסוף השבוע הזה, בעיקר אחרי הפארסה בבחירת הוועדה למינוי שופטים, תשמעו ממנו עוד הרבה משפטים כמו “אי אפשר להתנהל כמו לפלפים ולקוות שכך תפילו את נתניהו“, או “הים הוא אותו ים, הערבים אותם ערבים ונתניהו הוא אותו נתניהו“. לא צריך להתרשם יותר מדי. כפי שכבר למדנו, זוהי כנראה דרכו המתוסבכת של ליברמן לפלס את דרכו בבוץ הסמיך, עד שימצא את עצמו על כורסת השר שכל כך אהובה עליו, לצידו של נתניהו, רצוי בלי “החרדים והמשיחיים“, אבל אפשר גם איתם.
