מני שפיר היה אזרח נורמטיבי וחביב על הבריות, אלא אם מתעקשים להיתפס לעובדה שהוא ישב בכלא שלוש עשרה שנה על סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ציבורית, שוד בנק ושיבוש הליכי חקירה. הוא הקפיד בדרך כלל על חוקי התנועה, חוץ מהפעם ההיא שבה חצה צומת באדום כי ניידת משטרה רדפה אחריו; הוא נהג למלא את הטפסים הנדרשים ולשלם את המיסים בזמן, אם מתעלמים מפעם אחת שנכנס לרשותו סכום גדול שעליו לא דיווח כחוק; והיה אדם נחמד ומנומס לרוב מכריו, חוץ מהניסיון העדין שלו לגרום לעד התביעה המרכזי לפחד פחד מוות מהעלייה לדוכן העדים.
בכלא לא היו תלונות על ההתנהגות שלו, ולאחר הסדר טיעון וניכוי שליש הוא הפך לאדם חופשי ושומר חוק. הוא פתח מפעל לייצור רהיטים, יצר קשרי מסחר וחברות ולאיש לא היו תלונות כלפיו (ואם לאיש כזה או אחר – היו, הוא העדיף לשמור אותן לעצמו). הסיבה היחידה שאנחנו בכלל טורחים לכתוב עליו היא ההחלטה שלו, כעשור אחרי שחרורו מהכלא, לרוץ לראשות עיריית מעלה הרדופים.
כידוע, השפעתה של עיריית מעלה הרדופים גדולה משל עיריות דומות, בגלל היותה לשון מאזניים במחוז השרון במרכז השלטון המקומי, ויש לה נציג משוריין בוועדה לבחירת הרב הראשי וכמובן השפעה גדולה על מועצת החלב. מכל הסיבות האלה, נשמעו קולות גוברים והולכים במחנה הימין לעמוד מאחורי התמודדותו של מני. נכון שבעבר היה הסיפור הלא נעים ההוא, אבל כשהאלטרנטיבה היא מועמד מפלגת העבודה, יריב גולדמן, זה לא הזמן להיות טהרנים; ובכלל, מני הורשע רק פעם אחת, וכבר שילם את חובו לחברה. תקופת הקלון שקבע המחוקק נגמרה, ומי אנחנו שנטען אחרת. יתרה מזאת, גם אם בית המשפט קבע שמני שפיר שדד בנק, כולנו יודעים כמה אנחנו יכולים לסמוך על מערכת המשפט שלנו.
הקמפיין בעד מני התחיל ברשתות החברתיות, ועבר גם לערוצי תקשורת המזוהים עם הימין. כמה עיתונאים קראו לתושבי מעלה הרדופים לצאת מהאדישות ולהבין מה מונח על הכף; בטח כשאנשי השמאל הולכים לתמוך בגולדמן, בלי להתרגש מהעובדה שגם הוא כזכור קיבל בעבר של דו"חות חניה. הדבר היחיד שבלם את הקמפיין, חודש וחצי בלבד לפני הבחירות, היה תמונות של מני בהפגנות בקפלן.
כלומר, הסתבר שמני בכלל לא ימני בשום צורה. הוא הגיע לשבע הפגנות רצופות, בכל פעם עם שלט אחר, וגרוע מזאת: רק אחד מהם היה מצחיק ("במעלה הרדופים לא נהיה רדופים"). יחד עם הגילוי הזה, ואולי בלי קשר, נזכרו כמה מובילי דעת קהל מימין שהחוק אינו חזות הכול, ואיך אפשר בכלל להפקיד כספי ציבור בידי אדם שחשוד על שוד הקופה הציבורית. לעומתם, כמה כותבים המזוהים עם הצד האובייקטיבי של המפה הפוליטית ציינו שמדובר בפסילה על רקע אישי, ושאין סיבה למחוק אדם על שגיאה אחת שביצע. הקולות רק התגברו כששר המשפטים פרסם הודעת תמיכה במועמדותו של גולדמן. מאמר מערכת נלהב באחד האתרים הגדולים קבע שהצבעה לטובת שפיר היא לא עניין של ימין ושמאל, אלא שאלה של כניעה לציד מכשפות, ושאין לנו פריבילגיה לברור במועמדים כשעל הפרק עומדת תוכנית להחרבת מערכת המשפט.
תושבי מעלה הרדופים עצמם, אגב, לא היו מורגלים בכמות כזו של תשומת לב תקשורתית; עד היום הכתבים היחידים שהגיעו לעיירה הקטנה היו כתבי רכילות שבלשו אחרי שני פליטי ריאליטי תושבי המקום. אלה מהתושבים שבכלל תכננו להצביע, חשבו על שיקולים כמו שיפור פני העיר ודאגה לתשתיות, ולא העלו על דעתם שגורל המדינה כולו יוטל על הכף דווקא בבניין העירייה המתקלף שלהם.
תשומת הלב רק עלתה כשמני הצהיר בחוג בית שהוא חושב שנתניהו דווקא מדינאי גדול, ושהוא מתכנן לפתח קשרים טובים עם שר האוצר. כמה צייצנים משמאל הבהירו שאם זה המצב, כבר עדיף את גולדמן, שככלות הכול ידוע כתומך במדינת רווחה, אך אז התברר שהוא השתתף בעבר בכנס של פורום קהלת, והימין מיהר לאמץ אותו ולהחמיא על האומץ והיושר האינטלקטואלי. המחמאות רק התגברו אל מול זעקות השמאל שהכול פה מפוזיציה, והדבר היחיד שיכול היה לעצור אותן היה הראיון של מני שפיר אצל אופירה וברקו, שם הוא אמר שדווקא יש לו אמון במערכת המשפט, גם אם במקרה שלו היא שגתה.
*
בסופו של דבר, תושבי מעלה הרדופים פשוט בחרו את אליהו בוזגלו, ראש העיר המכהן, לקדנציה שלישית. התקשורת הישראלית, מצידה, גמלה על הצעד כפוי הטובה בהפסקת סיקור העיירה, לפחות עד סיפור ההדתה בבית הספר המקומי שהתפוצץ ברעש גדול שנתיים מאוחר יותר. אבל זה כבר סיפור אחר, והוא יסופר בפעם אחרת.
