מתחת לאף של כולנו קורים הקיץ גם כמה דברים טובים. לא הכול הפגנות או אינפלציה או איראן. הכינרת, למשל. למרות החורף הדיאטטי האחרון בצפון, מצב המפלס של האגם הלאומי בכי טוב, רק מטר נקודה שלוש מתחת לקו האדום העליון, שלושה מטרים תמימים מעל הקו האדום התחתון. עצי הדקלים בחוף גינוסר, שכנראה ניטעו בעונת בצורת, משכשכים את רגליהם במים, כמו הדקל שפל צמרת שרחל המשוררת ראתה פה לפני מאה שנה, בטרם עידן ההתחממות הגלובלית. דקלי חוף גינוסר גבוהים כמעט כמו צוק הארבל הסמוך.
ועוד דבר טוב שקורה במרחב כינרת, אפילו טוב מאוד: הגן הלאומי החדש בסוסיתא, אתר ארכיאולוגי מופלא ישר מהניילונים. אחרי עשרים שנות חפירה, ובתום עבודות הכשרה שכללו גם את שיפוצו של כביש הגישה המפותל מעין־גב, הוא נחנך לפני שבועות אחדים במעמד שרים, אגב ללא הפרעות מפגינים. אני ממליץ בחום לבקר בו. הגן הלאומי בסוסיתא הוא תמהיל מושלם בין נוף להיסטוריה. רשות הטבע והגנים הנגישה אותו לציבור בכישרון ובנדיבות. עד תחילת ספטמבר הכניסה חינם.
סוסיתא, כך למדתי השבוע, הייתה בדרך כלל עיר לא יהודית. היא מוזכרת בתלמוד הירושלמי כדוגמה ליישוב שרוב תושביו גויים, ושהתועלת העיקרית הצומחת ממנה ליהודים היא שאפשר לראות אותה מטבריה, ולדעת אם השמש שקעה כבר או שהיום עדיין בעיצומו. כשנהרסה ברעידת אדמה איומה בשנת 749 היו בה רק כנסיות, לא בתי כנסת. חורבותיה המרשימות מזכירות לנו שנוכחותנו באזור אינה מובנת מאליה. אם אנחנו לא נאחזים בו, מישהו אחר נאחז. כל מרצפת אבן חמישית בסוסיתא נושאת חותם של סתת יווני.
ממש בימים אלה, מאמצי האחיזה היהודית בצפון זוכים לעדנת מה. קבוצת שרים בראשות שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק מתאמצת לחולל תפנית ביחסה של המדינה לחבל הארץ הלא נידח הזה; כלומר, מתאמצת לחדש כקדם את הימים שבהם ייהוד הגליל לא נחשב לרעיון גזעני משוקץ אלא ליעד ציוני נכסף. ממשלות ימין ושמאל טרחו אז על הקמת יישובים חדשים בין עמק יזרעאל לגבול הצפון, והציעו תנאי דיור נוחים לזוגות צעירים. עם ישראל אומנם לא נהר לשם בהמוניו, כבר אז היה לו קשה להתגבר על פיתויי המרכז, אבל לאורך דור וחצי הם הספיקו כדי לסכל את סכנת אובדן הגליל.
לא עוד. הרבה אביבים חלפו, תלתלים הפכו שיבה, וההתיישבות הכפרית בגליל הזדקנה. הזדקנה והתייקרה. דור ההמשך מתקשה לקבוע בה את ביתו בגלל תנאי הרכישה הבלתי אפשריים. רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) תובעת ממנו מחיר מופלג עבור הקרקע בטיעונים סוציו־אקונומיים משוללי היגיון ציוני. היא לא מתחשבת בצורך הלאומי הנואש של הצלת הגליל, אלא בעיקר בהיבט הנדל"ני: לקושש עוד כמה שקלים לקופת המדינה במקום לקחת בחשבון את המחיר הכבד שאותה מדינה תשלם בעתיד אם ההתיישבות הכפרית היהודית בצפון תמשיך להתנוון.
במקביל, ממש במקביל, רמ"י ומערכות התכנון האחרות נוהגות ברוחב לב כלפי מפעלי הבינוי הפחות ציוניים, נקרא לזה כך. בשם הצורך הקדוש באפליה מתקנת הן מעניקות הטבות דרמטיות ברכישת קרקע לזוגות לא יהודיים, מאשרות לרשויות הערביות תוכניות מתאר על חשבון שטחים ירוקים, ומלבינות בנייה לא חוקית בהיקף עצום. וכך, שנה אחרי שנה, המאזן הדמוגרפי והגיאוגרפי בצפון הארץ נוטה לרעת עם ישראל. ההתיישבות הכפרית הציונית מצטמקת, כי הצעירים עוזבים בלית ברירה או לא יכולים לחזור, וההתיישבות הערבית סוגרת עליה. בית לחם הגלילית מתקשה לעמוד בתחרות תעריפי הקרקע בבית זרזיר, סכנין נוגעת ביובלים. מצור, כמעט מצור.
בישיבת הממשלה לפני שבועיים הצליחו סטרוק וחבריה לתקוע מקל בגלגלי התהליך האסוני הזה. בתמיכת ראש הממשלה הוחלט לנסח בתוך חודש "החלטת ממשלה משלימה, שמטרתה לקבוע העמקת סבסוד עלויות קרקע ביישובים באזורי עדיפות לאומית, שיוגדרו במצוקה דמוגרפית ו/או ביטחונית". זה היה מהלך עוקף רמ"י. שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף לא אהב אותו, כדרכם של שרים שהתאהבו בצעצועיהם, וגם ברמ"י טרם השלימו עם המהפך המסתמן. חשוב שנתניהו לא יוותר להם. ממשלה שמסתייגת משלטון הפקידים מנועה מלהפקיד בידיהם את גורל הגליל ועמק יזרעאל. היא אמורה לבחור בעצמה את אזורי העדיפות הלאומית, ולהעדיף אותם בהתאם. אם אין רפורמה משפטית, לפחות שתהיה רפורמה ציונית.
