מהו הוויכוח המרכזי בין זרמים שונים בכלכלה? אם תציגו את השאלה הזאת בפני מי שנמצא כרגע לידכם, סביר להניח שתקבלו תשובה שמחלקת את העולם לשני "איזמים" מרכזיים: "קפיטליזם" מול "סוציאליזם", קרי חסידי השוק החופשי נגד מאמיני מעורבות השלטון. זוהי התמונה הרעיונית שנהוג לספר עליה בשיעורי אזרחות בבית הספר או בפעולות של תנועות נוער. היא כמובן נכונה במידה מסוימת, אבל לא בטוח שהיא רלוונטית. מי שילמד כלכלה באוניברסיטה יגלה, למרבה הפלא, שהמונחים האלה כמעט לא עולים בחומר הלימודים. הם קיימים בעיקר בשיח הציבורי והתקשורתי, אבל בוויכוחים בין כלכלנים נדיר להיתקל בקרב ענקים רוחני סביב השאלה מה עדיף – ערך החירות או ערך השוויון. כלכלנים, לרוב, מתמקדים בשאלה הרבה יותר בסיסית: מה עובד?
קחו לדוגמה את שר האוצר, שהציע בשבוע שעבר למסות את "רווחי היֶתר" של הבנקים. "אי אפשר שלא לדבר על רווחי העתק של הבנקים כתוצאה מעליית הריבית, רווחים שהם זוכים בהן מן ההפקר ולא ניתן לייחס אותם לעבודה קשה והתייעלות", אמר בצלאל סמוטריץ' בכנס אלי הורביץ, בהתייחס לעובדה שרק ברבעון האחרון הציגו הבנקים רווחים של יותר מ־6 מיליארד שקל. "אני מוצא היגיון רב במיסוי רווחי היתר הללו, בעיקר כדי למנוע מהבנקים את המוטיבציה להשיג אותם", הכריז השר, וגרם לנפילה של כשני אחוזים במניות הבנקים.
שימו לב לתפיסת העולם האידיאולוגית שעולה מן הנימוקים הללו. הבעיה עם רווחי העתק הנוכחיים שמציגים הבנקים היא ש"לא ניתן לייחס אותם לעבודה קשה והתייעלות". הריבית במשק עלתה, ולכן כל מי שחייב לבנקים כסף נדרש כעת לשלם להם הרבה יותר. לעומת זאת, הריביות שמציעים הבנקים על פיקדונות עלו רק במעט, והפער הזה שווה מיליארדים. על פי סמוטריץ', אם הרווחים הללו היו פרי עמל ויזע של הבנקאים, הכסף היה מגיע להם בזכות. אבל מכיוון שהם זכו בהם בחסד – יש הצדקה מוסרית לגלגל חלק מהכסף הזה בחזרה לציבור באמצעות מס.
השאלה היא לא האם ראוי ונכון לנגוס ברווחי העתק של הבנקים, אלא האם המיסוי הזה יחולל את התוצאה שאנחנו מעוניינים בה
התפיסה הזו איננה ייחודית לסמוטריץ'. רק לפני חודש אושר בפרלמנט של ליטא מס רווחי־יתר של 60% על הכנסות הבנקים מהלוואות, לאחר שרווחי הבנקים בכל המדינות הבלטיות זינקו מאז העלאת הריבית. שרת האוצר הליטאית גינטרה סקייסטה, שקידמה את הטלת המס, סיפקה הסבר דומה להפליא לזה של עמיתה הישראלי: "במידה רבה לא המדיניות של הבנקים היא שהשפיעה על הרווחים, אלא הנסיבות יוצאות הדופן, שהפתיעו אפילו את הבנקים עצמם". מאז תחילתן של העלאות הריבית ברחבי העולם הוכרז על מס דומה גם בספרד ובהונגריה. בבריטניה קיים מס על רווחי־יתר של בנקים מאז 2016.
האמת היא שבארץ כבר קיים מס על רווחי־יתר. זהו "מס ששינסקי", שמוטל על מפיקות הגז ומגיע ל־60% מהרווחים, מתוך תפיסה שרווחי העתק שלהן אינם פרי מאמץ ויגיעה אלא תוצאה של מבנה השוק. מיסי רווחיות־יתר מהסוג הזה מכונים בעולם Windfall Tax, ורוב הכלכלנים מימין ומשמאל מסכימים שלגיטימי וצודק להטיל אותם, במיוחד בענפים במשק שסובלים מריכוזיות והיעדר תחרותיות, וזו דרכה של הממשלה לפצות את האזרחים על כך. במקרה של הבנקאות הישראלית, השליטה המוחלטת בשוק של חמשת הבנקים הגדולים, עם תחרות זערורית ביניהם, עזרה להם להציג רווחיות גדולה יותר (באחוזים) משל ג'יי פי מורגן, גולדמן־סאקס או ברקליס. אז מדוע ההצעה של סמוטריץ' התקבלה בביקורת בימין הכלכלי? בגלל האיך, לא בגלל הלמה.
למעט אגף קטן ואיין־ראנדי בימין הליברלי, מרבית המבקרים לא חלקו על התפיסה האידיאולוגית שהציג שר האוצר. השאלה היא רק אם מיסוי כבד על הרווחים יביא לתוצאה שלה ייחל סמוטריץ', "למנוע מהבנקים את המוטיבציה להשיג אותם". הטענה היא שזו פשוט פנטזיה: המוטיבציה של הבנק להגדיל את רווחיו רק תגדל אם המדינה תנגוס בהם ביס רציני. וכך, במקום הורדה בריביות נראה בדיוק את ההפך – הבנק יעלה את הריבית כדי לפצות את עצמו על מיסוי־היתר. זו תהיה, אולי, דרך יעילה לאוצר להכניס כספים לקופת המדינה, אבל את היעדר התחרות בענף הבנקאות היא לא תפתור, אדרבה. אם רוצים לתת לבנק מוטיבציה להציע ללקוחות ריבית אטרקטיבית יותר, אולי עדיף להפחית את חסמי הכניסה שמונעים מבנקים בינלאומיים להתחרות על כספנו.
בקיצור, אין פה מחלוקת אידיאולוגית עמוקה. מה זה אומר על החברה שלנו, אם עושר רב הוא לגיטימי בעינינו כאשר הושג בעבודה קשה, אבל נתפס כלא הגון במקרה של "כוח עליון"? זו שאלה ערכית מעניינת שאפשר לקיים עליה סימפוזיונים במכינות קדם־צבאיות. אבל לצורך הדיון הכלכלי השוטף, אין הרבה מה לעשות איתה. גדולי הקפיטליסטים מוכנים לאמץ את התפיסה הזאת בשמחה, ולהציב כיעד את צמצום אי־השוויון שעליו חולמים הסוציאליסטים, ועדיין המחלוקת המרכזית תהיה בשאלה ה"טכנית" – מה צריך לעשות כדי להגיע לשם?
בריחת העשירים
דוגמה קלאסית לכך היא הרעיון שחוזר לחיינו אחת לאיזה זמן מוגבל: הטלת מס ירושה. ההיגיון דומה: בשעה שאדם כמו רמי לוי בנה את עצמו בעשר אצבעות והפך מבעל מכולת קטנה בשוק מחנה־יהודה לאימפריה כלכלית, אנשי עסקים כמו עידן עופר או שרי אריסון פשוט קיבלו בירושה הון עתק שהיה פרי עמלו של אבא, וזכו בנקודת פתיחה שאין לאף אחד אחר. הרי לכם אי־שוויון. הפתרון, לדעת כמה סוציאליסטיים מקצועיים, הוא במיסוי כבד של העשירים וחלוקת הכסף לעניים כדי להשיג שוויון הזדמנויות אמיתי. עמיר פרץ הציע מס בגובה 15% על עיזבונות בשווי יותר מ־5 מיליון דולר, שלי יחימוביץ' הציעה למסות ירושות באופן מדורג מעל 15 מיליון שקל, ומשה כחלון כשר אוצר גרס ש"המס הכי צודק זה מס עיזבון, אבל ראש הממשלה מתנגד. מי שהוריש 10 מיליון שקל, אם הבן שלו ייתן קצת – כלום לא יקרה לו".
אפשר להתווכח עד אינסוף אם מיסוי העושר הוא רעיון שמייצג צדק חלוקתי מתבקש או פלישה מחוצפת של המדינה לקניין הפרטי, אבל עוד קודם לכן מוטב לבדוק מה קרה במדינות שיישמו אותו. ובכן, לאחרונה פרסמה ממשלת נורווגיה נתונים המעידים על תופעה מעניינת בקרב עשירי המדינה: הם נוטשים. מספר שיא של יותר מ־30 מולטי־מיליונרים ומיליארדרים עזבו בשנה שעברה את המדינה הסקנדינבית והעתיקו את עסקיהם למדינות נוחות יותר מבחינת מיסים, בעיקר שווייץ. בנורווגיה לא ראו מספרים כאלה כבר שנים, וההערכה היא שהשנה התופעה תתרחב. למה? ממשלת השמאל־מרכז שעלתה לשלטון בשנה שעברה העלתה את מס העושר בעשירית האחוז.
זה נשמע זניח. מס העושר בנורווגיה מוטל על משפחות עם הון ראשוני של יותר מ־3.4 מיליון קרונות נורווגיות (קצת יותר מ־1.1 מיליון שקלים). עד לאחרונה הוא היה בגובה של 1%, והממשלה החדשה החליטה להעלות אותו ל־1.1%. זה הכול. אבל בעבור העשירים, גם שינוי מזערי שווה הרבה מאוד כסף. אחד מנוטשי נורווגיה הוא קייל אינגה רוקה, האדם הרביעי בעושרו במדינה. הוא לבדו הכניס לקופת הממשלה יותר מ־130 מיליון דולר מאז 2008 באמצעות מס העושר, והרילוקיישן עומד לחסוך לו כ־16 מיליון דולר רק השנה.
על פי ההערכות, חלק מעשירי נורווגיה לא באמת העתיקו את כל חייהם החוצה, אלא פשוט שכרו רואי חשבון מוכשרים מספיק כדי להנדס את עסקיהם באופן כזה שאת המס הם ישלמו למדינות מחמירות פחות. הדיווחים על בריחת הכסף מנורווגיה החלו כבר במהלך השנה שעברה. מה עשתה הממשלה בתגובה? הכבידה את המיסים על העברת מניות לבני משפחה בחו"ל בניסיון למנוע את הנטישה. ובכן, הדיווחים השבוע מוכיחים שללא הועיל.
לפני עשור קרה דבר דומה בצרפת. רפורמת הדגל של הנשיא פרנסואה הולנד הייתה מס עשירים בגובה 75% על מי שמשתכר יותר ממיליון אירו בשנה. זה הביא הכנסות מזעריות לתקציב המדינה, אבל הבריח את העשירים החוצה, ובעקבותיהם את המשקיעים. בתוך פחות מחודשיים מאז שהחוק הוחל נמשכו כ־53 מיליארד אירו מקרנות ההשקעה בצרפת, וגימדו כ־260 מיליון אירו שהמס החדש הכניס לקופת המדינה בשנה הראשונה, וכ־160 מיליון אירו בשנה שאחריה. יחס החוב־תוצר הידרדר, האבטלה עלתה, וצרפת נאלצה לבטל את המס.
האמת היא שישראל יכולה ללמוד גם מהניסיון שלה עצמה. עד שנת 1981 הונהג כאן מס על עיזבונות של עשירים, שחייב את צאצאי הנפטר לשלם עד גובה של 40% משווי הירושה, לפי גודלה. המס בוטל רק בשנת 1981. הסיבה: הוא הכניס סכומים זניחים לקופת המדינה. בשלב מסוים, המשאבים שהשקיעה הממשלה בגביית המס (הניסיון להבין מי נפטר, כמה נכסים יש לו, מה שוויים, האם הוא הסתיר את חלקם לפני מותו וכו') כמעט עלו על ההכנסות שהוא הניב לאוצר. מיסי עיזבון וירושה תמיד מחייבים בצידם גם מס על מתנות, כדי לוודא שאדם לא מתחמק מהם באמצעות חלוקת נכסיו לקרוביו עוד בחייו.
מיסי ירושה אמנם מקובלים מאוד בעולם המערבי, אך שוב ושוב מתברר שבפועל הם מניבים מעט מאוד כסף. ועדת טרכטנברג שקמה אחרי המחאה החברתית של 2011, שחבריה ובוודאי העומד בראשה אינם חשודים בנטייה חזקה ימינה, קבעה שמס עיזבון יהפוך למטרד שחסרונותיו עולים על יתרונותיו: "הטלת מס ירושה ומס מתנות תחייב חובת דיווח כללי, גם אם מספר המשלמים יהיה קטן. אופיים המורכב של מיסי הירושה והמתנות הופך אותם לכר פורה לתכנוני מס, התחמקויות שונות והתנצחויות בין האזרח ומערכת המס, שרבות מהן גם יגיעו ככל הנראה לבית המשפט. אשר על כן, קיים חשש לפיו מי שיישא בעול יהיו בעיקר אנשי המעמד הבינוני שאין ידם משגת לערוך תכנוני מס מדוקדקים".
זה פשוט מס לא מוצלח. העשירים מתחמקים ממנו בקלות יחסית, והיחידים שנדפקים הם בני המעמד הבינוני. האזרחים מוצפים בבירוקרטיה, ובתי המשפט בעוד סחבת. בבלוג "תועלת שולית" הוצגה דוגמה מאלפת: מייקל ג'קסון מת ב־2009 והשאיר עיזבון. החוק האמריקני מטיל מס ירושה מעל 5.3 מיליון דולר. כמה השאיר מלך הפופ? הוויכוח התגלגל לבית המשפט. רשויות המס בארה"ב חישבו שהתדמית של ג'קסון והזכות להשתמש בדמותו ובשמו שוות לא פחות מ־434 מיליון דולר. לעומת זאת היורשים העריכו את השווי בקצת יותר מאלפיים דולר. השופט שקרא את ההערכה גיחך ושאל איך ייתכן שהתדמית של מלך הפופ "שווה כמו הונדה סיוויק משומשת".
הסוגיה הזאת העסיקה את בתי המשפט בארה"ב לא פחות מ־12 שנים, עד שנקבע שווי של 4 מיליון דולר. משלם המיסים האמריקני הפסיד במקרה הזה הרבה יותר כסף על המשפט הממושך ועל תפעול מערך הגבייה, משהרוויח מתשלום המס. ממוצע ההכנסות ב־OECD ממיסי ירושה ומתנות עומד על 0.13 אחוז מהתוצר, שזה אומר במונחים ישראליים קצת יותר ממיליארד שקלים בשנה. אבל צריך להביא בחשבון גם את הברחת המשקיעים, כפי שהובהר בדו"ח טרכטנברג: "יש לציין כי מיסים אלו יהפכו את מדינת ישראל למושכת פחות כיעד עלייה עבור יהודים אמידים. מס ירושה עשוי לעצור את אותם עולים, לגרום לבריחת הון שעולים הביאו בעבר אל המדינה, ולהקטין את ההכנסות הצפויות מהטלתו".
זוכרים את שרי אריסון שירשה את ההון מאבא? אז האמת היא שתד אריסון עלה ארצה עם משפחתו ב־1991 בגיל 65, בין השאר כדי להתחמק ממס הירושה בארה"ב. במעשה הזה הוא הכניס לישראל מיליארדים בהשקעות, וגרם למס הירושה האמריקני להפסיד מליוני דולרים רבים.
בסופו של דבר, המטרה של צעדים כמו מס רווחי־יתר או מס עיזבון היא לאפשר יותר שוויון הזדמנויות בחברה; לספק לבת של ניסים מבאר־שבע ולבן של יוסף משיבלי נקודת פתיחה קרובה יותר לזו שקיבלה הבת של עפרה שטראוס מצהלה. אבל מבט בנתונים יגלה, להפתעת רבים, שהמוביליות החברתית בישראל גבוהה יחסית למדינות המפותחות האחרות. לבן המעמדות הנמוכים בישראל יש סיכוי גבוה יותר להעפיל לרמות השכר של העשירונים הגבוהים מאשר מקבילו בגרמניה, בשוודיה, בניו־זילנד ובארה"ב.
מיהו חברתי
הפיתוי לתאר את המחלוקות הגדולות בתחומי החברה והכלכלה כתהום אידיאולוגית שפעורה בין שני מחנות שמעניקים עליונות לערכים שונים, הוא גדול. ראשית כניסתו של תלמיד לנושא נעשית בחיפזון ובהשטחה, ובדרך כלל הוא ישמע שהנטייה לתמוך בהעלאת מיסים או בהפחתה שלהם היא תוצאה של התנגשות ערכית בין "שוויון" ל"חירות". זה הסבר נכון במידה רבה, וראוי שתלמידי תיכון יחדדו את תפיסות עולמם, אבל כאמור, הוא מייצר תופעה של כפיית רעיונות גדולים מדי על ויכוחים שבמהותם הם מעשיים ופרקטיים.
כך קיבלנו בשיח הכלכלי את המונח "חברתי" שרוב חברי הכנסת נשבעים בשמו, אך אין אפשרות להבין מהי תפיסת העולם שעומדת מאחוריו. פוליטיקאים בשמאל מגדירים עצמם "סוציאל־דמוקרטים" בניגוד לכל מובן מקובל של המונחים הללו, ופוליטיקאים בימין מציגים עצמם לא אחת כ"תומכים בכלכלה חופשית עם חמלה".
האם סוציאל־דמוקרטים חשים במלוא העוז רגש חמלה כלפי עניים, לעומת חסידי השוק החופשי שרק דואגים לעשירים? ייתכן, אבל ממש אין צורך בהנחה הזאת כדי לגשת לשיח הציבורי ביחס לשאלת אי־השוויון בחברה. בפועל, אפשר להתנגד בתוקף לרעיון להחיל כאן את מדיניות ההלאמה של ונצואלה דווקא מתוך תפיסת אחריות חברתית ותקווה לצמצום הפערים בחברה, כשם שאפשר להטיל מס רווחי־יתר בלי להישבע על המגל והחרב. הדגלים הערכיים הגדולים חשובים, אבל לפעמים הם מתנפנפים חזק מדי, ומסתירים את הוויכוח האמיתי.
