השאלה שמרעידה את החברה הישראלית לאורך כל הדרך הנמתחת מבית הרב אדלשטיין בן המאה ברחוב ראב"ד הבני־ברקי ועד למאפיית הענק של אנג'ל בשכונת גבעת שאול בבירה היא שאלת דוד המלך. כן, המלך המקראי, שלפי התלמוד הירושלמי נפטר בשבועות, נושא על גבו את התהום הפעורה בין החרדיות לישראליות. במילים אחרות, הדמות שחיה וקיימת לנגד עיניך כשנזרק השם דוד לחלל האוויר היא תשובתך בוויכוח היהודי האינסופי, שקודם בהרבה לישראליות, על תדמיתו הראויה של היהודי, ובעצם, של האדם.
לעד אזכור את הפליאה המשונה שאחזה בי, נער צעיר מאוד, כשצפיתי ברב קשיש, בחתונה עמוסת בחורי ישיבה שעשו את תורתם אמנותם, מברך את החתן על הליכתו בדרך דוד המלך. הייתי אז קרוב מאוד אצל ספרי הנביאים, וזכרתי היטב את דוד המלך של ספר שמואל: רועה הצאן, הלוחם שפגע לגוליית בול בפוני, נגן נבל פלאי שבאצבעותיו אור. את כל הללו לא מצאתי, בעוונותיי, אצל החתן המדובר. רק כשצללתי לעולם התלמוד מצאתי פתרון לתמיהתי: נוכחתי שבעיני אותו הרב היה דוד המלך בראש ובראשונה תלמיד חכם, וממילא גם ישיבה בוחער.
שלושה כתרי זהב שנקשרו לדוד בתנ"ך העלתי כאן על הכתב: רועה, לוחם, נגן. לאלו מצטרף כתר המשורר, בעל התהילים. במדרש ובאגדה התלמודית נולדת עטרת חדשה: דוד הוא למדן מובהק. האגדה המפורסמת ביותר על פטירתו מספרת שמת באהלה של תורה, מתוך לימוד שאין לו סוף (סיפור שמככב בשיעוריו של הרב הראשי הספרדי, יצחק יוסף). אגדה אחרת מתפארת בענוותנותו בימיו כתינוק של בית רבן. התורה, נדמה, הייתה כל עולמו, מינקות ועד מנוחת עולמים.
אין לתמוה על הדוד החדש הזה, הלמדני. דוד הוא הלוא אבי המשיחיות העברית. משיח לעד יזוהה כמשיח בן דוד, ועל כן כל גאולה נולדת ממנו. החכמים, שנשאו את דגל החוכמה התורנית אל מול הירושה הכהנית של בית צדוק המושחת, חשפו את דוד כאיש ספר כמותם. זה אך טבעי. הוא הרי משורר, וקרוב אצל הספרים, ויש בזה בשורה רבת יופי: המלך הגדול של תודעתנו אינו רק בעל הלהב הגדול או הדם הכחול, הוא גם החכם העיוני, שעמל ברעיונות מופשטים. ידע הוא כוח מלכותי.
הצרה, ויש כאן גם צרה, מצויה בשכחה. אם לדבר במילים שקרובות לשפתו של דוד אחר, בן־גוריון, ראוי לומר ששנות הגלות הרחיקו מאיתנו עוד ועוד את כתריו הישנים של דוד המלך. רק כתר אחד נותר עומד יציב: כתרו של הלמדן. צאן לרעות לא היה לנו, ודאי לא חרב לאחוז בה. השיר והניגון נותרו, אבל הושרו בפחד הולך וגובר, משכנינו ומעצמנו. דבקנו בכתרנו האפשרי היחיד.
בזמן הזה, המבט שמצמצם את דוד לכדי סמל לימוד התורה לבדו מקדש מצב טרגי של איבוד כוחות. חכמי התלמוד לא טענו בפנינו שדוד שכח את עברו, הם הוסיפו על העבר הידוע לנו נדבך נוסף של חוכמה. לדוד התלמודי יש רוח ויש גוף, יש ספר ויש כינור. כשלעצמי אני חושב שהלמדנות נמזגה לדמותו של דוד דווקא מפני שיש לו גם פנים אחרות. רוצה לומר, הלמדן האמיתי הוא בכל העולמות: כותב שירה, מנגן, וכמו דוד, גם חוטא, כדרכם של בני אנוש.
עד כאן כתבתי דברים יפים לפעולות בני עקיבא נושנות. ראו אחים, דוד הוא תורה ועבודה! טוב ויפה, וכבודן של הפעולות הללו במקומן, אך לא לכך כיוונתי. דמות דוד העולה מן הטקסטים היהודיים, מספר שמואל א' ועד השירה העברית החדשה, היא לא סתם דמות שיש בה יותר מצד אחד, היא דמות איש הרנסאנס המוחלט, כזה שמתקיימים בו כל הכוחות וכל התשוקות.
אולי הדמות המובהקת שממשיכה את הרוח הזו היא דווקא דמותו של רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, שגם הוא נפטר בחג שבועות. בספר שבחי הבעש"ט הוא מוצג כמי שנודד בין בית המדרש ליער, בין מקובלים לשודדי דרכים, בין צחוק פרוע לשתיקה נזירית. לא לשווא קיימת מסורת חסידית שהבעש"ט הוא צאצא ישיר של דוד המלך עצמו.
החברה החרדית דבקה בדמות חלקית, גדועה וחבולה, של דוד המלך, ויחד איתה גם בגרסה גדועה וחבולה של ההסטוריה הממשית והרעיונית של היהדות. כך נוצר המדרון שרבים מביטים בו עתה ונבהלים, שסופו קץ החרדיות או הישראליות, ואולי שתיהן גם יחד. אם יש מעצור אפשרי, הוא מצוי במבט מחודש על "מודל דוד המלך", כלומר, אימוץ צדדיו שנותרו מאחור.
המפגש השנתי עם יום הפטירה של דוד (שהוא לפי המסורת גם יום לידתו, ללמדך שהחיים הם מעגל) הוא הרגע לשאול מהי צורת כינור דוד שאנחנו כמהים לנגן בו, ואיך נרקום את דמותו בלי לעסוק בצנזורה של העושר הכרוך בה. אמור לי מי הוא דוד שלך ואומר לך מי אתה.
נדב הלפרין הוא משורר ומגיש התוכנית "אש זרה" בכאן תרבות
