הסערה התקשורתית שפרצה בשבוע שעבר בשל חקיקת קרן הארנונה, שחלק מהרשויות המקומיות הכריזו בגללה על השבתה כללית, היא דוגמה מאלפת לטרגדיה של השיח הציבורי בישראל: שילוב קטלני של שטחיות ודמגוגיה, שאינו מאפשר לדון בסוגיה לגופה וחוסם כל בחינה עניינית של צעדי הממשלה בכלל, ומשרד האוצר בפרט.
במקום לשאול אם קרן הארנונה היא צעד ראוי שפותר עיוותים, או שמא זהו צעד בעייתי שמעוות עוד יותר את מערכת המימון של השלטון המקומי בישראל, שמענו שלל טענות משונות כמו "דאגה למצביעי ליכוד על חשבון מצביעי שמאל". שמענו גם אמירות קשות כמו "שוד הקופה הציבורית".
מה בעצם הסיפור של קרן הארנונה? לשלטון המקומי בישראל יש שני סוגי הכנסות עיקריים, וגם סוג הכנסה משני נוסף. הסוג הראשון הוא הכנסות ממיסים, מאגרות ומהיטלים עירוניים. השני הוא תקציבי הממשלה. השלישי הוא הכנסות עסקיות, שמגיעות בעיקר מפעילותן של חברות כלכליות עירוניות. המס העיקרי שגובות כל הרשויות המקומיות בישראל הוא הארנונה. גבייתו אמורה לממן את כל השירותים העירוניים ה"קלאסיים", וכן שירותים נוספים שרשויות מקומיות מעוניינות להעניק לתושביהן.
עם זאת, אף שהארנונה היא מעצם טבעה מס עירוני, ולכאורה איננה קשורה לשלטון המרכזי, הרשויות המקומיות אינן רשאיות לקבוע בעצמן את גובה הארנונה שהן גובות. אומנם נהוג ללהג פה המון על "שלטון מקומי", אך ספק רב אם הכינוי הזה מתאים לרשויות המקומיות בארץ. פקודת העיריות, המסדירה את פעילות השלטון המקומי, היא ירושת המנדט הבריטי. כנהוג במושבה בריטית, היא מבטיחה כפיפות מוחלטת של השלטון המקומי לשלטון המרכזי. אם לא די בכך, בא המחוקק הישראלי והעמיק את התלות הזו. אזרחי ישראל ילכו אומנם בעוד חודשים ספורים לקלפיות כדי לבחור ראשי ערים ומועצות, אך בחירתם לא תעניק להם עצמאות בתחום גביית המיסים.
אגב, זו הסיבה לכך שהבטחות להפחתת הארנונה אינן שולטות במסעות הבחירות של מועמדים לראשות ערים ולמועצות. אין טעם בהבטחה כזאת, כשההחלטות מתקבלות בידי פקידי משרד הפנים.
המציאות הזאת הנציחה כשלים בשיטת חישוב הארנונה במדינת ישראל. המס המקומי הזה מתחלק בעיקרו לשני סוגים: ארנונה על מבני מגורים, וארנונה על מבנים שנעשה בהם שימוש עסקי, כגון תעשייה, מסחר, משרדים וכדומה. בשני המקרים מחושבת הארנונה לפי גודל המבנה – לכל סוג שימוש יש תעריף קבוע למטר רבוע, ובהתאם לגודל הנכס נקבע חיוב הארנונה השנתי. הסיווגים רבים – ובעיריות גדולות יש עשרות מהם – וגובה התשלום בכל סיווג משתנה מעיר לעיר וממועצה למועצה. אולם בכל הרשויות בישראל, ממטולה ועד אילת, הארנונה למגורים נמוכה בהרבה מהארנונה העסקית.
בשמיעה ראשונה זה נשמע הגיוני. על בית גדול משלמים יותר מאשר על בית קטן, ועל עסק שמטרתו לייצר רווח נשלם יותר מאשר על בית המגורים, שאינו מיועד להפקת רווחים. אך כל זה הוא רק לכאורה, משום שאין קשר בין הנתונים הללו ובין מטרת הארנונה, שהיא מימון שירותים עירוניים. התעריפים השונים בארנונה יוצרים לרשויות תמריצים מעוותים.
נחשוב על שתי משפחות דמיוניות, כהן ולוי. בשתיהן זוג הורים ושלושה ילדים – הבכור בן שמונה, הסנדוויץ' בן ארבע והקטן בן שנתיים. שתי המשפחות זקוקות בדיוק לאותם שירותים: בית ספר לבן הבכור, גן ילדים לבן האמצעי ומעון לבן הקטן. הן "צורכות" מספר דומה של שעות שבועיות בגן השעשועים הקרוב לביתן, ומייצרות כמות דומה של אשפה. אולם משפחת כהן גרה בדירה בשטח של 80 מ"ר, ואילו משפחת לוי גרה בדירה בשטח של 160 מ"ר, וממילא תשלם ארנונה כפולה – אף ש"עלות" המשפחה לקופת העיר זהה. קל אפוא להבין מדוע העירייה מעוניינת בהרבה משפחות לוי ובמעט משפחות כהן, וממילא מדוע הרשויות בישראל פועלות במשך שנים באמצעות גופי התכנון להגדלת השטח הממוצע של הדירות הנבנות בשטחיהן. הבעיה היא שכך עולים בהתמדה גם מחירי הדיור.
יתרה מזו. משפחת לוי אומנם משתלמת לעירייה יותר ממשפחת כהן, אך ב־99 אחוז מהמקרים אפילו הארנונה הגבוהה שהיא משלמת אינה מכסה את עלות השירותים העירוניים שהיא צורכת. בעל המכולת בפינת הרחוב שלה משלם ארנונה גבוהה הרבה יותר, אך מקבל הרבה פחות שירותים. עסק זקוק לפינוי אשפה, לניקיון הרחוב, לתחזוקה של תשתיות פיזיות ולסביבה נאותה, אולם אינו צורך שירותי רווחה וחינוך, אינו זקוק לגן שעשועים, ואינו נהנה ממופעי יום העצמאות לנוער ולמבוגרים. התוצאה היא שהעירייה מפסידה מכל דירה נוספת בעיר, ומנגד מרוויחה מכל עסק חדש.
אז מדוע לא כל הרשויות פועלות למשוך אליהן תעשייה, מסחר ומשרדים, כדי לאזן כיאות את תקציבן? התשובה היא שהן מנסות לעשות זאת, אך לא כולן יכולות להצליח במידה שווה. קשה מאוד להביא עסקים בכמויות גדולות לפריפריה. לנגב ולגליל יגיעו בעיקר מפעלים מזהמים, בעוד שחברות הייטק ומשרדי רואי חשבון ועורכי דין יתרכזו באופן כמעט בלתי נמנע במטרופולין תל־אביב. התוצאה היא שרשויות מקומיות רבות פועלות לייסד בשטחן אזורי מסחר ותעסוקה מושכים, ולא תמיד מצליחות למלא אותם. במקביל, הן עושות הכול כדי להאט, לשבש ואפילו למנוע הקמת שכונות מגורים חדשות בתחומיהן.
את הבעיה הזאת – ורק אותה – מנסה קרן הארנונה לפתור, לפחות באופן חלקי. המטרה היא לקחת חלק קטן מהארנונה העסקית שגובות הרשויות החזקות, ולרכז אותו בקרן שתפצה רשויות מקומיות שיעניקו היתרי בנייה למגורים. כך ייווצר לרשויות תמריץ להעניק היתרי בנייה למגורים, וכך תצומצם התופעה של רשויות שמטביעות יזמים וקבלנים בבירוקרטיה במטרה לעכב בנייה למגורים.
האם זה יעבוד? דעות המומחים חלוקות. חלקם מאמינים שזהו רעיון טוב, ואחרים תוהים אם המהלך לא יוביל להעמקת הבעיה. לדבריהם קרן הארנונה לא פותרת אף אחת מבעיות היסוד במערכת הארנונה, ורק יוצרת עיוות נוסף שקשה לצפות את תוצאותיו.
האם שמעתם משהו מכל זה בדיון הציבורי הסוער על קרן הארנונה? מעט. הטענות המהותיות בעד התוכנית ונגדה בקושי הוזכרו בשעות הרבות שהוקדשו לנושא. זו תמצית הטרגדיה שהשיח התקשורתי והפוליטי נתון בה בישראל 2023. לא הקופה הציבורית נשדדת כאן, אלא השכלתנות נשדדת.
